פני משה על תלמוד ירושלמי שביעית · פרק 6 · הלכה 1 · Segment 11

אימתי היא טמאה משום ארץ העמים. לאחר שנמנו עליה לפוטרה ממעשרות אם היא טמאה מיד משום ארץ העמים או עד שתתפשט תקנה זו:

משתשהא הגזירה ארבעים יום. כלומר משתתפשט תקנה זו מ' יום להיות פטורה ממעשרות שהגזירה להיות טמאה משום ארץ העמים היא מחמת תקנה זו אבל קודם לכן לא שעד שלא נתפשטה יהיה זה נוהג בה חיוב מעשרות וזה יחזיקנה כארץ העמים והן סותרין זא"ז:

א"ר ירמיה. דלא היא שהרי ולא בטעות אנו מחזיקים אותה עד עכשו לחייבה במעשרות בתמיה וא"כ משעה שנמנו עליה לפוטרה מיד היא טמאה משום ארץ העמים ולא איכפת לן אם אחד או שנים שלא ידעו מהמנין שנמנו עליה ויהיו נוהגים בה חיוב מעשרות לפי שבטעות הוא:

א"ר מנא לא כן וכו'. ר' מנא נמי כר' ירמיה ס"ל ועל ר' סימון הוא דמקשה דהא לא כן א"ר יעקב בר אחא לעיל דשמעינן מהתוספתא דאשקלון עצמה כלחוץ וא"כ לכל דבר היא כח"ל לפוטרה ממעשרות ולטמאה משום ארץ העמים:

וכי צור אינו אסור לילך לשם. מסקנת דברי ר' מנא הן כלומר וכי תימא דאי הכי דשמעינן מהאי ברייתא להדיא דכח"ל היא מפני מה הוצרכו להיות נמנין עליה לפוטרה ממעשרות הלכך קאמר דהיינו טעמא לפי שהיו רגילין להיות נוהגין בה חיוב מעשרות ובטעות וע"ז לא היו חוששין דמה בכך אם הן פטורין ומחמירין על עצמן אלא דמשום טומאה הוא דחששו שלא ילמדו ממה שנוהגין בצור דכי אינו אסור לילך לשם מפני טומאת ארץ העמים והקונה תבואה שם אינו מתחייב במעשרות דודאי ח"ל הוא:

דלא תסבור מימר אוף הכא כן. כלומר שיסברו דלפי זה הכא נמי כן דזה תלוי בזה וכמו דצור מחזיקין אותה לטמאה ולפוטרה ממעשרות ה"ה הכא איפכא דכשיראו שנוהגין בה חיוב מעשרות יחזיקו אותה כא"י ויטהרו אותה ג"כ לפיכך הוצרכו להיות נמנין עליה לפוטרה מן המעשרות שיחזיקו אותה כח"ל לגמרי ויטמאו אותה משום ארץ העמים: