פני משה על תלמוד ירושלמי שביעית · פרק 7 · הלכה 1 · Segment 2

גמ' צבעין לאדם מהו שיהא עליהן קדושת שביעית. משום דמין הצובעים דקתני במתני' היינו מה שצובעין בהן מיני בגדים דזה ודאי מותר ויש להן קדושת שביעית דשביעית נתנה לאכילה לשתיה לסיכה ולצביעה והבעיא היא אם מותר לצבוע לאדם בדבר שדרך לצבוע בהן כגון אלו הנשים שמתקשטין במיני צבע אם פירות שביעית הותרו ג"כ לכך ולא נקרא הפסד או לא. נשמעינה מן הדא. דכתיב והיתה שבת הארץ לכם ודרשינן לכם לכל שהוא צורך לכם וצביעת אדם נמי בכלל ועוד הא תני עלה בהדיא בת"כ כגון אכילה וכו' יצאת מלוגמא שאינה אלא לחולין לרפואה יצאת אלינתין והוא אלונתית שעושין מיין שמן ודבש שאינה אלא לתפילין כמו לטפלין. לקטנים שעושין האלונתית להן והואיל ואינה שוה לכל אדם לא הותרו פירות שביעית לכך ומדלא ממעט בברייתא אלא אלון ש"מ דלצביעה דקתני כולל ג"כ צביעה לאדם שניתנו פירות שביעית לכך:

ר' יונה בעי. מ"ט דיצאת מלוגמא שלא יהא עליה קדושת שביעית ומי גרעה מהא דתני הדן וצר וזרע אסטיס ומינין צבעונין הן ומשל שביעית מיירי:

שזורעין אותן במוצאי שביעית. כלומר אפי' שזרע מהן במוצאי שביעית עדיין קדושת שביעית חלה עליהן וחייבין בביעור ומ"ש דממעטינן מלוגמא:

מאי כדון. והשתא מ"ט וקאמר דשאני מלוגמא דאינה שוה לכל אדם דלכם כתיב השוה לכלכם:

שמע מן הדא. אבעיא דלצבוע לאדם מהדר דר' הילא פשיט לה מהדא ברייתא דדריש לקרא ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה וגו' ותהיה לכל דבר אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע:

ולא נמצא מאבד את אוכלי בהמה. בתמיה כלומר דהא האי קרא באוכלי בהמה משתעי ואי מפרשת לה כפשטה דמרבה גם לצבוע ממאכל בהמה הלא הוא מפסיד אותן ושביעית לא ניתנה להפסד אלא על כרחך תיפתר בצבועין לאדם דלאו הפסד הוא וש"מ לצבוע לאדם מותר:

א"ר מנא. דלא היא דמהכא לא מצית למיפשט בעיין דתיפתר להא דמרבה צבע היינו באוכלי בהמה לאדם שמותר לצבוע לאדם במאכלי בהמה ואנן קמיבעיא לן אם אפי' במיוחד למאכל אדם מותר לצבוע בהן לאדם ולית ש"מ מההיא כלום אלא כדפשטינן מעיקרא מקרא דלכם דבמאכלי אדם משתעי ודרשינן אף לצביעה ש"מ דגם מאכלי אדם הותרו לצבוע בהן לאדם כדאמרן דלא ממעטינן אלא דבר שאינו שוה לכל אדם: