פני משה על תלמוד ירושלמי שביעית · פרק 3 · הלכה 3 · Segment 3

בכל עושין סהרין וכו'. תוספתא היא (בפ"ב):

אפי' ג' חבלים זה למעלה מזה. ומסיים בתוספתא ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ג"ט כדי שיכנס הגדי ומשום שבת הוא דנשנה כדמיירי ג"כ בסיפא מענין שבתות ויו"ט וצריך שתהא מחיצה מעלייתא וכהאי דתנן (בפ"ק דעירובין) גבי שיירא שחנתה בבקעה מקיפין בג' חבלים זה למעלה מזה וכו' ומפני שהוא עושה תשמישו שם. וחסר כאן בהעתקה והאי ובלבד שלא יהא בין סהר וכו' דכתוב כאן מילתא אחריתא היא וה"ג בתוספתא עוקר מסהר זה ונותן לתוך סהר אחר ובלבד שלא יהא בינו לחבירו בית שמנה ד"ר דוסתאי בר' יהודה ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר"א בית סאתים ובית סאתים זו חולב וגוזז לתוכה ומכניס ומוציא דרך עליה. כלומר דלת"ק כשעוקר את הצאן מסהר זה ליתנם לתוך סהר אחר צריך שלא יהא בין זה לזה כמלא בית ח' סאין משום דסבירא ליה כרבן שמעון ב"ג דבמקום הסהר מותר לעשותו בית שמנה סאין ועושה הוא סהר אצל הסהר הראשון אבל כשיש בין זה לזה כמלא סהר נראה שהוא רוצה לדייר כל השדה ואסור ולדברי ר"א דס"ל כת"ק דמתני' דמקום הסהר הוא בית סאתים ועוקר הסהר ונותנו למקום אחר ובלבד שלא יהא בין זה לזה יותר מבית סאתים וכדפרישית תמן ואותו המקום שהוא בין סהר לסהר חולב בו וכו' ומעביר את הצאן מסהר לסהר דרך עליה ואינו חושש שלא יהא נראה כאילו גם המקום הזה הוא סהר ונמצא מוסיף הוא על שיעור הסהר הלכך קא משמע לן דמכיון שאינו אלא דרך אקראי בעלמא לחלוב בו ולגזוז הצאן ולהעביר דרך עליה מותר: