תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי בבא קמא · פרק 4 · הלכה 4 · Segment 3

עד כדון שהיו ביד אפוטרופוס ומסרוה לבעלים כו' עיין בפנים ובזה מובן מאד כונת רש"י ז"ל בדף מ' ע"ב ד"ה רישא נמי רשות משנה כלומר חד תנא הוא ולתנא דרישא ס"ל נמי הך סיפא דרשות משנה ורישא מש"ה הרי הוא בחזקתו שאין כאן שינוי רשות שכ"מ שהולך שם בעליו עליו. וצ"ב מדוע לא פירש בהיפוך דתנא דסיפא ס"ל נמי הך דרישא ורישא מש"ה הוא בחזקתו שאין כאן שינוי רשות. ומדוע פירש דתנא דרישא ס"ל נמי הך סיפא. אבל לפי דברינו ניחא שפיר דהנה הי' מקום לפרש רישא נמי רשות משנה ורישא היינו טעמא משום דכ"מ שהולך כו' וע"כ בשביל זה משלם השואל חצי והבעלים חצי משום דהו' חיוב תשלומין של חצי נזק משום הבעלים וכשקובל עליו לשלם בעד הנגיחות סתמא ולא התנה בפירוש שהוא תם לא קבל עליו השואל החיובא שבשביל הבעלים דהא אי לא הבעלים לא הי' משלם אלא החצי דהא רשות משנה וכל חיובא בחצי נזק השני הוא משום בעלים וי"ל דכיון דרשות משנה וכ"מ שהולך שם בעליו עליו בשביל זה גופה הוי טעמא דרישא ונמצא דטעמא דרישא נמי הוא משום רשות משנה. ובאמת לפי השקלא וטריא בסוגיא תם הוי משתלם מגופו מעריקנא ליה לאגמא משמע דאיירי אפילו בהתנה בפירוש על תם ומיירי הברייתא על כל אופנים וע"כ פשוט בלא"ה דאינו משלם השואל רק חצי אפילו לא הי' רשות משנה. ע"כ פירש דהכונה הוא על התנא דהתנא דרישא יכול לסבור דרשות משנה בסיפא ולא התנא דסיפא סובר ברישא דרשות משנה ובשביל זה משלם זה מחצה וזה מחצה ז"א אלא דברישא בודאי א"צ לרשות משנה. ובזה מובן הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' נז"מ ה"ח וז"ל ז"ל שאלו בחזקת תם ונמצא מועד אם ידע השואל שהוא נגחן הבעלים משלמין ח"נ שכ"מ שהוא הולך הרי שם בעליו עליו והשואל משלם ח"נ ואפילו הי' תם [כשעלה בדעתו] ח"נ תי' משלם שהרי ידע שהוא נגחן ואם לא ידע שהוא נגחן אין השואל חייב כלום והבעלים משלמין נ"ש עכ"ל ז"ל והק' הלח"מ ז"ל אמאי הוצרך רבינו ז"ל לתת טעם על חיובא דח"נ דבעלים משום דבכ"מ שהוא הולך שם בעלים עליו דזה הטעם לא הצריך ר"פ בגמ' רק על הא דתני דהזיק בבית שואל דתשלומיו הוא נ"ש והא רשות משנה ע"ז קאמר ר"פ דלא הוי רשות משנה משום דבכ"מ שהוא הולך הרי שם בעליו עליו אבל הא דהבעלים משלמין ח"נ בודאי דראוי לחייבם בח"נ מאחר דלשואל אין ראוי לחייבו אלא מה שהי' משלם כשהוא תם. וכתב הלח"מ ז"ל שיש לפרש דעת רבינו ז"ל ג"כ דכונתו ז"ל דלמה משלם נ"ש לא הוי ליה לשלם אלא ח"נ והח"נ ישלם השואל והבעלים לא ישלמו כלל משום דרשות משנה ע"ז כתב משום דבכ"מ שהולך כו' והם דברי ר"פ עיי"ש. ולכאורה פשטת לשון הרמב"ם ז"ל משמע דזהו נתינת טעם על חיובא ח"נ דבעלים ביחוד ולא על עיקר החיוב של נ"ש כלל משום רשות משנה דאל"כ הי' לו למימר בסוף לבתר דמסיים והבעלים משלמין נ"ש משום דבכ"מ שהולך כו' אם זהו כל עיקר להורות שאינו פטור משום רשות משנה. ועוד הרי לשון הרמב"ם ז"ל שכתב ב' טעמים על חיובא של זה ושל זה. על חיובא דבעלים כתב הטעם משום דבכ"מ שהולך כו' ועל חיובא דהשואל כתב הטעם שאפילו הי' תם ח"נ הי' משלם משמע דכל עיקר משמע לן טעם החיוב של הבעלים ביחוד ולא על עיקר החיוב של נ"ש. ועוד דעיקר חסר מן הספר והול"ל בפירוש דלא הוי רשות משנה משום דבכ"מ שהולך משמע מזה דעיקר הטעם הוא על חיובא דבעלים. ולפי דברינו ניחא שפיר דאם שאלו סתם בחזקת תם כי סתם שורים בחזקת תמין הן עומדין אע"פ שהוא נגח ולא התנה כלום הי' החיוב על השואל לשלם הכל ע"כ כתב הרמב"ם ז"ל הטעם הזה כדי שיהא לפ"ז החיוב על הבעלים לשלם ח"נ על כל אופנים ופסק כשיטת הבבלי דס"ל דבעינן שידע שהוא נגחן על כל אופנים בין השאיל סתם בין אם התנה שתם הוא: