בנין יהושע על אבות דרבי נתן · פרק 37 · הלכה 4

ח׳ פרושין הם. בסוטה דכ״ב ע״ב לא קחשיב רק ז׳ וליתא התם פרוש מלאכה היתה לו וקאי התם על המתני׳ מכות פרושין הרי אלו מבלי עולם וכתב הרמב״ם החכמים קוראים עצמן פרושים להיות מופרשים מבני אדם שיש להם חסרונות והמדות הפחותיות והרדיפה אחר תאות העולם והם מיחלים לשכר העוה״ב ולמדות המעלות. וגם הכא ראוי לגרום ז׳ פרושין כי בפרק זה קחשיב כל שבעיות כדלעיל ר״פ:

פרוש שכמי. זה העושה מעשה שכם גמ׳ שם ופרש״י שמלו עצמן שלא לש״ש אף זה מעשיו להנאתו שיכבדוהו ב״א ולא לשמים ע״כ א״נ שטוען בכתיפו עצים ואמר שהוא רודף בזה אחר מצות סוכה. ערוך:

פרוש נכפאי. שם איתא פרוש נקפי (גיכ״ק מתחלף) זה המנקף את רגליו ופי׳ רש״י מהלך בשפלות עקב בצד גודל ואינו מרים רגליו מן הארץ ומתוך כך מנקף את אצבעותיו באבנים. ומהרש״א כ׳ עפמ״ש בחולין דף ז׳ דם ניקוף מרצה כדם עולה והוא דקאזיל לדבר מצוה וזה המנקף רגליו בעצמו כדי שיחשבוהו כפרוש וצדיק שנתכפר כדם עולה:

פרוש מקצואי. שם איתא פרוש קיזאי (זסשר״ץ מתחלף) ארנב״י זה המקיז דם לכתלים ופרש״י עושה עצמו כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים ומתוך כך מכה ראשו בכותל והדם יוצא:

פרוש מכובאי. שם איתא פרוש מדוכיא אמר רבה בר שילא דמשפע כי מדוכיא פרש״י הולך כפוף כי מדוכיא בוכנא עשוי כמקבת וראשו כפוף. וכתב המהרש״א אע״ג דדינא הכי שילך אדם בכפיפת ראש ולא בקומה זקופה. אפשר דמשפע כי מדוכיא היה כפופה ביותר. ואפשר דכל הני דנקט היינו בעושה אותן כמראה עצמו בפני הבריות בפרישות ואינם פרושים. אבל הפרוש האמיתי העושה כן הרי זה משובח בכל הני עניני דנקט:

פרוש מחופתו. (בומ״ף מתחלף) שם איתא מה חובתי תו ואעשנה ופרש״י מה לעשות עוד ולא עשיתי ומראה עצמו כאילו קיים את הכל כלומר שאין אדם יכול להגיד עלי שום פשע. ערוך:

ופרוש מן היצרא ופרוש מן היראה. שם איתא פרוש מאהבה פרוש מיראה ופרש״י מאהבת שכר המצות ולא לאהבת מצות בוראו. ומיראה של עונשין. אלא מה על האדם לעשות מאהבת הש״י ב״ה כאשר ציוני ה׳ אלהים סוף השכר לבא. ועי׳ בערוך באורך ערך פרוש עוד פרושים ע״ז ותוס׳ הביאו ירושלמי ברכות פרק הרואה כתיב ואהבת את ה׳ אלהיך וכתיב את ה׳ אלהיך תירא. עשה מאהבה ועשה מיראה. עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאת ירא ואין ירא בועט וכו׳ ע״ש: