בנין יהושע על אבות דרבי נתן · פרק 36 · הלכה 6

ג׳ מלכים כו׳ וארבעה הדיוטות. אע״פ שגדולים וחכמים היו אין להם חלק לעוה״ב שלא היתה אמונתם שלימה ואע״ג דבלעם עובד כוכבים הוה ואנן כל ישראל יש להם חלק לעוה״ב תנן משום דקי״ל חסידי עובדי כוכבים יש להם חלק לעוה״ב (עי׳ בתי״ט פ״ג דפ״א מי״ד מ״ש בשם הרמב״ם והבאתי קצת לקמן פל״ט ד״ה חביב אדם ע״ש) אשמועינן דבלעם לאו מחסידי העובדי כוכבים הוה. ר״ב ר״פ חלק:

אמר לו. אמרו לו כצ״ל וכ״ה שם במשנה וע״ש בגמרא ראיות מפסוקים על כל א׳:

חוץ מאחיתופל. מפורש בתוי״ט הוכחה ע״ש ועי״ל פמ״א ד״ה חמשה מלכים:

רמ״א אבשלום וכו׳. שנא׳ ויכו את אבשלום וימיתוהו ויכוהו (ש״ב ח״י) ויכוהו בעוה״ז וימיתוהו להעוה״ב גמ׳ שם דף ק״ג ע״ב ועיין בסוטה דף י׳ ע״ב:

רשב״א אומר. שם איתא ר״ש בן אלעזר אומר משום ר״מ אחז ואחזיה וכל מלכי ישראל שכתוב בהן ויעש הרע בעיני ה׳ לא חיין ולא נדונין וע״ש רש״י:

ריב״נ וכו׳ ההוגה. שם ריש חלק איתא זה במשנה בשם אבא שאול:

ההוגה את השם באותיותיו. כתב רש״י בד׳ ק״א ע״ב ד״ה ובלשון עגה שם בן מ״ב. והרב במשנה כ׳ שם של ד׳ אותיות כמו שהוא נכתב:

המנענע קולו בשיר השירים. שם דף ק״א ע״א איתא ת״ר הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב״ה ואומר לפניו רבש״ע עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו ליצים אמר לה בתי בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו אמרה לפניו רבש״ע וכו׳ בתורה נביאים וכתובים וכו׳ במשנה בהלכות והגדות ובש״ס הל׳ פסח בפסח וכו׳ כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם שנא׳ (משלי ט״ו:כ״ג) ודבר בעתו מה טוב ע״כ ופרש״י הקורא שיר השירים ועושה אותו כמין זמר שקורא בנגינה אחרת שאינו נקוד בה ועשה אותו כמין שיר אע״פ שמשיר השירים הוא ועיקרו שיר אסור לעשות כמין שיר אלא בקריאתו. הקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו במיסב על יינו עושה שתיקותיו בד״ת וקורא פסוקים בקול רם לשחק בהם בני המשתה אבל אם אומרו בזמנו על המשתה כגון שהוא י״ט ונוטל כוס בידו ואומר עליו דברי הגדה ופסוקים מעניינו של יום מביא טובה לעולם ועיין בא״ח סי׳ תק״ס ובט״ז שם והלוחש על המכה והרוקק על המכה. שם במשנה ר״פ חלק איתא והלוחש על המכה ובגמרא דף ק״א ע״א איתא ע״ז א״ר יוחנן וברוקק בה לפי שאין מזכירין ש״ש על הרקיקה. ופרש״י שכן דרך מלחשים לרקק קודם הלחש ואסור להזכיר פסוק על הלחישה. ויש לחשים שדרכן לרקק אחריהם ואומר אותן בלשון לעז ומזכירין להם שם בלשון לעז וא״ל רבי דמותר דאין איסור אלא לוחש אחר הרקיקה דנראה שמזכיר השם על הרקיקה ועוד לא נאסר אלא בלה״ק אבל בלעז לא ועיין בי״ד סי׳ קע״ט סעיף ח׳:

ואומר כל המחלה וגו׳. שם איתא אפי׳ פסוקים אחרים דלית בהו שם וכתב רש״י וקסבר הוא להנצל בזכות ד״ת שהוא מזכיר אסור ללוחשו:

והכ״א כל ת״ח ששנה ופירש. פסחים פרק אלו עוברין (פסחים דף מ״ט) תנא שנה ופירש קשה יותר מכולן:

שנא׳ כי דבר ה׳ בזה. בפרק חלק (סנהדרין דף צ״ט ע״א) איתא הרבה דרשות על האי קרא ע״ש ועי״ל פכ״ו ד״ה המהלל שבתות:

בהמ״ד בעירו וכו׳. שם איתא תניא היה רמ״א כל הלומד תורה ואינה מלמדה זה הוא דבר ה׳ בזה וגו׳ ועיין סדא״ר פי״א:

מי שאינו משמש לת״ח. עי״ל ספכ״ה וסוטה דף כ״א: