בנין יהושע על אבות דרבי נתן · פרק 40 · הלכה 6

ארבע מדות באדם האומר שלי וכו׳. עיין במפרשים בפ״א. פ״ה מ״י:

וי״א זו מדת סדום. לא ידעתי לכוון אם לא למד מה מדה בינונית או מדת סדום היא זו. גם בפ״א ליתא הנך חלוקים על למוד כ״א על צדקה וכתב על זה המד״ש וז״ל למה לא נקט התנא שם אלו הארבע מדות בתלמידים רוצה שילמוד ולא ילמדו אחרים עינו רעה בשל אחרים וכו׳ והיה הכל מדבר בלמודי התורה ע״ד דאיתא שם בשאר המשנה אלא בהיות שבענין הלמוד לא שייך בעצם עינו רעה בשל אחרים על השכר העתיד לינתן להם כי אולי הקב״ה ינסה אותם ויפרעו להם לעוה״ב. אמנם בענין הצדקה כי השכר הוא מוכרח לבא כד״א (מלאכי ב) ובחנוני נא בזאת וגו׳ והריקותי לכם ברכה על בלי די וכתיב כבד ה׳ מהונך וגו׳ (משלי ג׳:י׳) וימלאו אסמיך שבע וגו׳ ע״כ באשר שהשכר מוכרח הוי ליה כאילו בא ושייך למימר ביה עינו רעה עכ״ל ע״ש ואם לא שהכוונה הכי ילמדו אחרים שמספיק או מתאמץ שילמדו לבד ולא רצה ללמוד מהם בתורת רב או חבר אבל על כל פנים לומד הוא בעצמו ביחיד לכך היא מדה בינונית שלא רצה ללמוד מאחרים וגם הוא אינו רוצה ללמוד מהם אבל י״א זו מדת סדום. ויותר נ״ל להגיה שצ״ל ארבע מדות בנותני צדקה כדקחשיב בפ״א שם כי בלאו הכי קשה הכא למה אינו מביא הך פיסקא של ארבע מדות של נותני צדקה וכו׳:

מתקרב ויושב. ר״ל שמתקרב לת״ח ויושב עמהם ללמוד:

יש לו חלק. עמהם כדין חברותא:

מתקרב לת״ח. ומראה בעצמו שאוהב להם:

ואינו יושב. ללמוד עמהם:

מתרחק ויושב. שאינו מקרב עצמו לת״ח ללמוד בחברותא אבל עכ״ס יושב לבד ולומד: