בנין יהושע על אבות דרבי נתן · פרק 23 · הלכה 2

ר׳ נהוראי אומר. בשבת דף קמז ע״ב איתא שהיה ר׳ נחמיה ואמרי לה שהיה ר״א בן ערך ולמה נקרא שמו ר׳ נהוראי שמנהיר עיני חכמים בהלכה. רש״י. ובעירובין דף יג ע״ב איתא תנא לא ר״מ שמו אלא רבי נהוראי ולמה נקרא וכו׳ וקצת צ״ע סוף קדושין וסנהדרין דף צט ע״א דאיתא רמ״א וכו׳ ר׳ נהוראי אומר וכו׳ נמצא לכאורה מוכח שר״נ לאו ר״מ הוא [בס׳ יוחסין כתב בשם ר״ח דר״מ לאו היינו ר׳ נהוראי ובעירובין שם צ״ל לא ר״מ שמו אלא ר׳ מיישא שמו ואיידי דנקט לא ר״מ שמו. נקט לא ר׳ נהוראי כו׳ ולא קאי על ר״מ ע״ש וכן מוכרח דלא קאי על ר״מ דנהוראי שמו ולמה נקרא שמו כו׳ דהרי שמו העיקרי נהורא עמו שרי ואמאי הוכרחו לקרותו שם אחר לומר שמאיר עיני חכמים] וי״ל:

הוי גולה למקום תורה וכו׳. עיין במפרשים בפ״א פ״ד מי״ד:

הוא היה אומר. משמע שר׳ נהוראי אמר הכי. ובפ״א פ״ד מ״ג איתא שבן עזאי אמר כן:

אל תהי בז לכל אדם. אל תבזה שום אדם שבעולם. א״נ אל תהי דוחה לשמוע שום חכמה שלא תאמר מה לי לשמעה אפשר לי לשמוע כל שעה שארצה אלא מאחר שזכית לשמעו שים לבך להבינו והיינו נמי דבר שא״א לשמוע שסופו להשמע. רש״י:

ואל תהי מפליג לכל דבר. שאתה שומע שאם מעכשיו א״א לה להיות עתיד הוא להיות אח״ז. מפליג כמו מפליגין בדברים. רש״י. והר״ב כתב אל תהי בז וכו׳ לומר מה יוכל פלוני להזיק לי. ואל תהי מפליג לכל דבר. מרחיק לכל דבר שיש לחוש עליו אל תאמר רחוק הוא שיהיה ואין לדאוג ממנו ע״כ:

יחבל לו. הבוזה א׳ מד״ת סוף מתמשכן עליו כד״א אם חבל תחבול שלמת רעך. ילקוט:

וירא מצוה הוא ישלם. יקבל שכר. רש״י:

לעגלה שכיבשוה. שבעודה קטנה מלומדת בעול ואוהבת אח״כ הדישה שרגילה בה. כן בתורה מי שלמד בילדותו לא ימוט ממנו בזקנותו שההרגל נעשה טבע:

כפרה סוררה. ענין מרידה ואינה מושכת בעול:

לשה בחמין. שע״י החמין נתחמצה העיסה ועולה למעלה לאפוקי בצונן נשאר העיסה כאבן דומם ואינה עולה. כך בילדותו השכל מתגבר גם כי יזקין לא יסור ממנה כי זקני ת״ח כ״ז שמזקינין דעתן מתיישבת כדאיתא סוף מס׳ קנים כעין זה כתב המפרש: