בנין יהושע על אבות דרבי נתן · פרק 4 · הלכה 6

ובנעימה. נראה שכוונתו ג״כ כמו דאיתא בסנהדרין דל״ח ע״א בקול ובמראה ובדעת וקרו לה הכא הדעת בשם נעימה כי באמת דבר נעימה ומתוקה. ומבלעדי הדעת לא ירים איש את ידו ורגלו. משו״ה נקבע ג״כ בברכה ראשונה של אמצעיות בש״ע אתה חונן לאדם דעת ברוך חונן וכו׳ וכאשר האריך בזה ח״ה שער הבחינה ע״ש:

מקנאין זה בזה. שם בסנהדרין איתא בדעת מפני הגזלנין והחמסנין ופרש״י אם יודע מה שבלב חבירו יחפש מצפוניו וידע היכן ממונו ע״כ אע״פ שזה יודע ג״כ שחבירו עושה לו ויטמר עצמו אעפ״כ אולי יהיה חבירו אלים ולו יהיה הכח והממשלה על של חבירו גם קשה להוציא קשה מכולם ועיין במפרש:

מתקנאים וכו׳ ולפיכך וכו׳. מכח שינוי דעת האנשים שאין חפצו של זה כו׳ כי זה יחפוץ בשדה פלוני ובמלאכה פ׳ ומ״מ פ׳ וזה באחר שאילו היה הכל חפצם שוה בדבר אחד היו מתקנאים וכל א׳ נפשו חפיצה במה שביד חבירו. מפרש. גם היה נחסר ישוב העולם שכולם כאחד היה חנם על דבר א׳ לכך יש שנוי דעה וצריכים מכח זה חד לחבירו וכפופין לצפות למלאכה או סחורה שאין לו ועוד מדרך טבע העולם שחן מקח על מקחו כדאיתא סוטה דמ״ז שלשה חן הם וכו׳ נמצא כשאין הדבר שוה כל אחד משמח יותר בשלו באמרו שטוב מחבירו הוא ע״י כך אין מתקנאים וכו׳ ואיתא בירושלמי אפילו הפירות והתבואה אינם שוים מטעם הנ״ל ע״ש:

ולא מכירין את בעליהן. ר״ל אפילו ביום ולעיל בקול פירושו אפי׳ אם לא היה מראיהן שוה מ״מ בלילה שלא יתחלפו לכך נשתנה הקול: