בנין יהושע על אבות דרבי נתן · פרק 37 · הלכה 13

ואינו נבהל להשיב. כדי שתהא תשובתו כהלכה ולא סגי ליה במה שלא נכנס לתוך דברי חבירו אבל יתמהמה ג״כ עד שידע שישיב כהלכה. ר״ב ותי״ט:

אמרתי ימים ידברו. סיפא דקרא ורוב שנים יודיעו מכמה ר״ל הזקנים ישיבו כהלכה והר״ב הביא הקרא כתר לי זעיר ואחוך (שם לו):

והלילה אמר הורה גבר. א״ר חנינא בר פפא אותו מלאך הממונה על הריון לילה שמו וכו׳ כדאיתא בנדה דט״ז:

אלא להודיע וכו׳. הנהו ג׳ דברים מוכח נמי מזה:

זה יהודה. שאמר רק אנכי אערבנו ודינא הכי להכניס בערבות מה שנוטל מחבירו להשיב לידו לכך השיב לו יעקב כהלכה ונתן לו בנימין לאפוקי ראובן שאל שלא כענין שאמר את שני בני תמית השיב לו יעקב בכור שוטה הוא זה וכי בניו הם ולא בני כדאיתא רש״י בחומש ע״פ מרז״ל. והר״ב כתב שואל כענין התלמוד לרב בענין שעוסק הרב אז הרב משיב כהלכה כדמצינו באנשים אשר היו טמאים לנפש אדם שראו את משה עוסק בהלכות פסח ושאלו לו אותו ענין:

על ראשון ראשון זה יעקב. כששלח המנחה לעשו אמר לשלוחים (בפ׳ וישלח) כי יפגשך וגו׳ ואמרת לעבדך ליעקב מנחה וגו׳ פרש״י על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ששאלת למי אתה לעבדך ליעקב אני וכו׳ וששאלת למי אלה לפניך מנחה היא שלוחה וגו׳ [וכן שדיבר ללבן כי יראתי גו׳ עם אשר המצא גו׳] א״נ ע״פ מדרש וילקוט ר״פ ויצא והנה אנכי עמך וגו׳ שהשיבו ליעקב וכו׳ ע״ש:

וי״א זו שרה. לא ידעתי לכוון אם לא שהכוונה על המעשה (בפ׳ וירא) שראתה שרה מישמעאל שהוא מצחק ופרש״י שם מצחק לשון עבודת כוכבים כמו שנא׳ ויקומו לצחק:

ד״א גלוי עריות וכו׳ ד״א לשון רציחה וכו׳ היה מריב עם יצחק על הירושה ואמר אני בכור ונוטל פי שנים וכו׳ ונוטל קשתו ויורה בו חצים וכו׳ ע״ש נמצא היה רוצה שרה להרחיק ישמעאל מיצחק מהנהו טעמי דלעיל עבודת כוכבים ג״ע ש״ד ועוד מהירושה ואמרה ראשון גרש האמה הזאת וגו׳ כדי שלא יעשה ישמעאל ביצחק הנך ג׳ דברים ואח״כ אמרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני וגו׳. אבל יותר נראה להגיה וי״א זו רבקה כדמצינו (בפ׳ חיי שרה) ויאמר בת מי את וגו׳ היש בית אביך וגו׳ ותאמר אליו בת בתואל וגו׳ גם מקום ללון ופרש״י השיבתו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון והר״ב מביא ראיה מהקב״ה שאמר לו משה (בפ׳ שמות) מי אנכי כי אלך אל פרעה היא הראשונה. וכי אוציא את בני ישראל הרי שניה והשיבו הקב״ה על הראשונה כי אהיה עמך ועל השניה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את ה׳ וגו׳:

ועל אחרון אחרון אלו אנשי חרן. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי אלו אנשי חרן כצ״ל דאל״כ לא הוי שבעה דברים בחכם. וכ״ה בהר״ב ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי אם פוסק דין מן הסברא מדעתו לא יאמר כך שמעתי מרבותי. ומצינו באנשי חרן כששאל מהם יעקב השלום לו אמרו לו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן והיא תגיד לך כי אנחנו לא ידענו יותר מזה עכ״ל והרמב״ם כתב לא יתפאר במה שלא ידע והוא אמרו על מה שלא שמע אומר לא שמעתי ע״כ וע״ז יצדק ראיית אנשי חרן שאם בדרך ארץ הוא כך ק״ו בענייני חכמה ותורה. תי״ט:

ומודה על האמת. ואע״פ שיכול להעמיד דבריו על טענות שבידו אינו בוש בכך אם חוזר ממה שהיה אומר טעות רש״י והר״ב:

הטיבו (את) [כל] אשר דברו. הא דלא מביא קרא דלעיל מפ׳ שמיני שהוא מוקדם וישמע משה וייטב בעיניו. משום דלעיל קאמר וי״א משכו אהרן מתוך הצבור לחוץ ואמר לו משה אחי וכו׳ נמצא נוכל לומר שהודה משה ולא בוש היה רק בייחוד לפני אהרן לבד. אע״פ דאיתא במדרש רבה שהכריז כן בכל המחנה. עכ״פ אינו מפורש בקרא הכי לאפוקי בפסוק זה הטיבו (את) [כל] אשר דברו:

הודה על האמת לפני כל קהל ישראל. והנסיון רב ועצום בזה יותר לכך עדיף ליה מהן קרא כנ״ל והמפרש הניח בצ״ע. ואא״מ הרבני הישיש נ״י תירץ דלעיל קאמר רק וייטב בעיניו נוכל לומר בלבו הוטב אבל לא הוציא בשפתיו שמודה כדקחזינן בפלפול ת״ה אע״פ שיודע בעצמו הדין עם חבירו מ״מ אינו מודה לו בפירוש אמת אתה אומר. כ״א טומן בלבו לכך מביא הטיבו וגו׳ שהודה בפה מלא. אע״פ שגם האמת ששם הודה משה בפה מלא כדלעיל עכ״פ הכתוב הכא מפרש יותר ודפח״ח ושפתים יושק ויש מגיהים זה משה מקרא דלעיל וייטב בעיניו והאי ויאמר ה׳ אלי צ״ל אחר וכן הקב״ה הודה על האמת: