פסקי הרא"ש על עבודה זרה · פרק 5 · הלכה 11

ההוא עכברא דנפל לגו חביתא דשיכרא אסריה רב לההוא שיכרא אמרוה רבנן קמיה דרב ששת לימא קסבר רב נותן טעם לפגם אסור. אמר להן רב ששת בעלמא סבר רב נותן טעם לפגם מותר והאי חידוש הוא דהא מימאיס מאיס ובדילי אינשי מיניה ואפ"ה אסריה רחמנא הילכך בטעם לפגם נמי אסור. תימה דהאי שיכרא וחלא דלקמן צונן הן למה נאסרו בנפילת עכבר. וכי אם נפל זבוב ביין צונן אסור והלא העיד הרשע (מגילה יג:) שכך נהגו וזרקו ושותה ויש לומר ששהה בו זמן מרובה והוה ליה כמין כבוש ונפלט טעמו בשכר ובחומץ. ולא פירש התורה כמה יעמוד בחומץ ובשכר דנחשביה כבוש כמבושל (ושמעה) בשם ריצב"א דאם שהה בתוכו יום שלם מעת לעת נקרא כבוש ובולע ופולט כמבושל וראייה מדאמר בחולין (דף קח.) בשר בחלב דחדוש הוא. דאי תרי ליה כולא יומא בחלב שרי אי בשיל ליה אסור. ומה חדוש הוא כל איסורין שבתורה נמי דינו כך דצונן בצונן לא מיתסר ולא בלע. אלא ודאי זהו חדושו דכל איסורין שבתורה אע"ג דצונן לא בלע אם שראו יום שלם נאסרו מטעם כבוש ובבשר בחלב חדוש הוא דאינו נאסר אלא דרך בישול. אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר. ועכברא בשיכרא לא ידענא מ"ט דרב. אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה. אי משום דקסבר עכברא בשיכרא אשבוחי משבח: איבעיא להו נפל לגו חלא מאי. א"ל רב הלל לרב אשי הוה עובדא בי רב כהנא ואסר. א"ל ההוא אימרטוטי אימרטוט. תימה היאך אנו אוכלין הדבש והלא רגלי הזבוב מעורבין בו והיינו אימרטוטי אימרטוט. ואפילו יפגום הדבש השרץ מיהא אסור. והיה אר"ת אף ישאר בו רגלי הזבוב או כנפים אינו חשוב כשרץ אלא עפר בעלמא. ותנן (ידים פ"ד מ"ו) עצמות החמור מותרין. רב אחי שיער בחלא בחמשין. רב שמואל בריה דרבי חייא שיער בשיכרא בס'. והלכתא אידי ואידי בששים דחיישינן דלמא אשבוחי משבח בחלא ובשיכרא: