וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה. נראה לי בחרו בלשון זה לרמוז לפי דרכם על כנסת ישראל שתתעלה גם היא במצות הנשואין אשר עשו ישראל והיא נקראת כַּלָּה. ואמר נָאָה בחמשה גבורות שהם נוי לה וַחֲסוּדָה בחמשה חסדים.
ונראה לי אף על גב דדברים אלו אומרים לזו הכלה שלפניהם אין כאן חשש שקר, דמכוונים על הנפש כי בנות ישראל יש להם נפש קדושה בודאי ועליה אומרים כלה נאה וחסודה!
אמנם הריטב"א ז"ל נתן טעם כל שהוא משום דרכי השלום אין בו חשש 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק' ולפי זה יש להקשות למה השיבו בית הלל לבית שמאי ממנהג העולם? יאמרו להם הלכה זו דמשום דרכי השלום ליכא איסורא, ודין זה מוכרח דמצינו שינה הקדוש ברוך הוא מפני דרכי השלום ומהאי טעמא אמרו בגמרא דיבמות דמצוה לשנות מפני דרכי השלום!
ונראה לי בס"ד דאמרי בית שמאי זה תינח היכא דאיכא קטטה בודאי אז מצוה לשנות כדי שלא יהיה מריבה אך כאן החתן ראה את אשתו ורצה בה ולקחה ועתה אינו מהרהר אחריה כלום ולמה תשנה ותשקר? ויותר טוב לשתוק! לכך הביאו בית הלל דבר זה מנהגו של עולם לוקח חפץ מן השוק צריך להשביחו בפניו ואף על פי שאין הלוקח קורא תגר על קניית החפץ, ולכן השתא אם ישתקו יאמר החתן מאחר דאפילו לוקח חפץ משבחים אותו בפניו ולאשתי שלקחתיה למה שותקין ואין משבחין? אלא ודאי מומין יש בה! ונמצא שתיקה דילהון יתעורר ממנה שנאה בין החתן לכלתו ולכך הוי זה בעת קטטה ומריבה שצריך להשביחה אפילו בדברי שקר.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד לפרש דברי בית שמאי ובית הלל בהקדים מה שכתב הרב נחלת בנימין ז"ל הטעם שמוכר האב את בתו ולא מוכר בנו והוא דתנן (קידושין ב:) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה (דברים כד, ה) מי חוזר על מי? בעל אבדה שהוא זכר חוזר על אבידתו שהיא הנקבה. אם כן הנקבה כשהיא בבית אביה היא של בעלה הזכר והיא אבדה שלו שמונחת בבית אביה ושנינו (בבא מציעא כח:) המוצא אבידה אם הוא דבר שעושה ואוכל הרי זה עושה ואוכל, ולכן האב חייב במזונותיה וכל שבח נעוריה שלו עד עת בגרותה או עד שתנשא לאיש שתחזור האבדה לבעליה.
וזה הטעם למנהגן של ישראל שנוהגין להפריז נדונייא לחתנים ופוסקין להם מעות כי מנהגן תורה הוא דתמן תנינן אם היה שכרן יותר מאכילתן אז היתר לבעלים ואולי כל שבח שלה עולה יותר מן מזונותיה לכן נותן האב נדונייא לבעל כדי להחזיר לו המותר כלומר בתי היא חשובה מאד השבח שלה עלה יתר מן מזונותיה והא לך המותר! עד כאן דבריו, יעוין שם.
והנה שבחים של האשה הם בעניינים חלוקים יש ראוי להשביחה בתואר ויופי ויש ראוי להשביחה במידות הטובות ויראת שמים ויש ראוי להשביחה באמנות ידים מלאכה פלונית ומלאכה פלונית ורבים המה ויש ראוי להשביחה על בינתה ושכלה ודעתה ויש ראוי להשביחה על זריזות שלה ועוד כמה עניינים חלוקים.
ובית שמאי אומרים 'כלה כמו שהיא' שאם היא משובחת מצד אומנות ומלאכות ישבחוה בהם ואם היא משובחת בדבר אחר ישביחוה בו באופן באותו דבר שראוי להשביחה בו ישבחוה ולא ישקרו.
אמנם בית הלל חוששין לתקנת האב וסבירא ליה דאם היא ראויה לשבח במלאכות או בזריזות או בבינת הלב וכיוצא אם ידברו בשבחה בדברים אלו איכא למיחש שמא תתגנה הנדונייא בעיני הבעל כי יאמר אשה כזאת ודאי יש אצל אביה סך גדול יתרון נוסף על מזונותיה ודאי שיתן הנדונייא כפלי כפליים על סך שנתן!
ולכן כדי שלא תמעט בעיני החתן הנדונייא שנתן אביה סבירא ליה לבית הלל אם ראויה שתשובח במלאכות ומעשה ידיה וחכמתה ובינתה וזריזותה לא ישבחו אותה בשבחים אלו כדי שלא תמעט הנדונייא בעיניו אלא ישבחו אותה בדברים אלו בלבד האחת נאה ביופי והשניה חסודה לשון חסידות שיש לה יראת שמים ביותר שנזהרת במילי דחסידותא נמי, יען כי מאלו השני עניינים אין בא יתרון לענין ממון דאם היא יפה וגם חסודה מה הרווחה יש לאביה מזה? ואדרבה להפך! אבל שאר דברים לא יזכירו בשבחה.
ונראה לי אף על גב דדברים אלו אומרים לזו הכלה שלפניהם אין כאן חשש שקר, דמכוונים על הנפש כי בנות ישראל יש להם נפש קדושה בודאי ועליה אומרים כלה נאה וחסודה!
אמנם הריטב"א ז"ל נתן טעם כל שהוא משום דרכי השלום אין בו חשש 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק' ולפי זה יש להקשות למה השיבו בית הלל לבית שמאי ממנהג העולם? יאמרו להם הלכה זו דמשום דרכי השלום ליכא איסורא, ודין זה מוכרח דמצינו שינה הקדוש ברוך הוא מפני דרכי השלום ומהאי טעמא אמרו בגמרא דיבמות דמצוה לשנות מפני דרכי השלום!
ונראה לי בס"ד דאמרי בית שמאי זה תינח היכא דאיכא קטטה בודאי אז מצוה לשנות כדי שלא יהיה מריבה אך כאן החתן ראה את אשתו ורצה בה ולקחה ועתה אינו מהרהר אחריה כלום ולמה תשנה ותשקר? ויותר טוב לשתוק! לכך הביאו בית הלל דבר זה מנהגו של עולם לוקח חפץ מן השוק צריך להשביחו בפניו ואף על פי שאין הלוקח קורא תגר על קניית החפץ, ולכן השתא אם ישתקו יאמר החתן מאחר דאפילו לוקח חפץ משבחים אותו בפניו ולאשתי שלקחתיה למה שותקין ואין משבחין? אלא ודאי מומין יש בה! ונמצא שתיקה דילהון יתעורר ממנה שנאה בין החתן לכלתו ולכך הוי זה בעת קטטה ומריבה שצריך להשביחה אפילו בדברי שקר.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד לפרש דברי בית שמאי ובית הלל בהקדים מה שכתב הרב נחלת בנימין ז"ל הטעם שמוכר האב את בתו ולא מוכר בנו והוא דתנן (קידושין ב:) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה (דברים כד, ה) מי חוזר על מי? בעל אבדה שהוא זכר חוזר על אבידתו שהיא הנקבה. אם כן הנקבה כשהיא בבית אביה היא של בעלה הזכר והיא אבדה שלו שמונחת בבית אביה ושנינו (בבא מציעא כח:) המוצא אבידה אם הוא דבר שעושה ואוכל הרי זה עושה ואוכל, ולכן האב חייב במזונותיה וכל שבח נעוריה שלו עד עת בגרותה או עד שתנשא לאיש שתחזור האבדה לבעליה.
וזה הטעם למנהגן של ישראל שנוהגין להפריז נדונייא לחתנים ופוסקין להם מעות כי מנהגן תורה הוא דתמן תנינן אם היה שכרן יותר מאכילתן אז היתר לבעלים ואולי כל שבח שלה עולה יותר מן מזונותיה לכן נותן האב נדונייא לבעל כדי להחזיר לו המותר כלומר בתי היא חשובה מאד השבח שלה עלה יתר מן מזונותיה והא לך המותר! עד כאן דבריו, יעוין שם.
והנה שבחים של האשה הם בעניינים חלוקים יש ראוי להשביחה בתואר ויופי ויש ראוי להשביחה במידות הטובות ויראת שמים ויש ראוי להשביחה באמנות ידים מלאכה פלונית ומלאכה פלונית ורבים המה ויש ראוי להשביחה על בינתה ושכלה ודעתה ויש ראוי להשביחה על זריזות שלה ועוד כמה עניינים חלוקים.
ובית שמאי אומרים 'כלה כמו שהיא' שאם היא משובחת מצד אומנות ומלאכות ישבחוה בהם ואם היא משובחת בדבר אחר ישביחוה בו באופן באותו דבר שראוי להשביחה בו ישבחוה ולא ישקרו.
אמנם בית הלל חוששין לתקנת האב וסבירא ליה דאם היא ראויה לשבח במלאכות או בזריזות או בבינת הלב וכיוצא אם ידברו בשבחה בדברים אלו איכא למיחש שמא תתגנה הנדונייא בעיני הבעל כי יאמר אשה כזאת ודאי יש אצל אביה סך גדול יתרון נוסף על מזונותיה ודאי שיתן הנדונייא כפלי כפליים על סך שנתן!
ולכן כדי שלא תמעט בעיני החתן הנדונייא שנתן אביה סבירא ליה לבית הלל אם ראויה שתשובח במלאכות ומעשה ידיה וחכמתה ובינתה וזריזותה לא ישבחו אותה בשבחים אלו כדי שלא תמעט הנדונייא בעיניו אלא ישבחו אותה בדברים אלו בלבד האחת נאה ביופי והשניה חסודה לשון חסידות שיש לה יראת שמים ביותר שנזהרת במילי דחסידותא נמי, יען כי מאלו השני עניינים אין בא יתרון לענין ממון דאם היא יפה וגם חסודה מה הרווחה יש לאביה מזה? ואדרבה להפך! אבל שאר דברים לא יזכירו בשבחה.