רשימות שיעורים על יבמות · דף 45b

ב) מעשה של קבלת עול המצוות בפני בי"ד.

ונראה שהדין הראשון - זאת אומרת דעת ורצון לקבל מצוות העשה שהזמן גרמא - חל גם בעת טבילתו השניה של העבד, שכן באותה שעה נכנס לעול המצוות האלו וחובה עליו לקבלן ברצון כדי שתיגמר גירותו. ואילו מעשה קבלת עול מצוות בפני בי"ד אין העבד המשוחרר צריך לעשות, כי אותו מעשה גיור אינו נעשה כי אם פעם אחת בלבד.

בהתאם ליסוד הנ"ל ביאר הגאון ר' משה זצוק"ל עוד הלכה ברמב"ם. הרמב"ם כתב בפי"ג מהל' איסורי ביאה (הלי"ז) וז"ל גר וכו' שלא הודיעוהו המצוות ועונשן ומל וטבל בפני שלשה הדיוטות הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקתו, אפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין עכ"ל. ונראה דלא יתכן שמדובר במי שהתגייר בלי כוונה לקבל עליו עול מצוות שהרי הרמב"ם פסק שקבלת עול מצוות מהווה גופה של גירות, וכמבואר בפי"ג מהל' א"ב (הל"א - ה) ז"ל בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית, במילה וטבילה וקרבן. מילה היתה במצרים כו' וטבילה היתה במדבר כו' וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן כו' עכ"ל. הרי הרמב"ם מגדיר גופה של גירות שרוצה העכו"ם להכנס לברית, ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עול תורה. מבואר דעכו"ם שאינו רוצה לקבל על עצמו עול התורה אין לו עיקר הדעת להתגייר.

ועל כרחך צ"ל שהרמב"ם התכוון לדין השני שבקבלת עול מצוות, דבנוסף לרצון לקבל עליו עול התורה חלה חובה על הגר לקבל מצוות בפני בי"ד וכדפסק הרמב"ם בפי"ד מהל' א"ב (הל"א - ו'), שיטת הרמב"ם היא שקבלת עול מצוות בפני בי"ד אינה מעכבת בדיעבד ולכך התכוון בפי"ג מהל' איסורי ביאה (הל' י"ז) שגר שלא קבל עליו את המצוות בפני בי"ד ה"ז גר בדיעבד, אמנם בתנאי שברצונו ובדעתו לקבל עליו עול התורה והמצוות כי בלי רצון זה ליכא מעשה גירות כלל¹⁵⁸⁾דברי הרמב"ם מורים על שתי הלכות. הלכה הראשונה היא דעת ורצון העכו"ם לקבל עליו עול תורה וכפי שכתב (בפי"ג הל"ה) "ויקבל עליו עול תורה" והוא הדבר הראשון המעכב בגירות. אח"כ באה ההלכה השניה והיא מעשה קבלת המצוות בפני בי"ד ודין הוא לכתחילה וכפי שהטעים הרמב"ם (שם הלי"ד) וז"ל שהמצוה הנכונה וכו' מודיעין אותן כובד עול התורה וכו' אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן וכו' עכ"ל. וכן משמעות ההלכות בפי"ד (הל"א - ו') שהודעת המצוות ועונשן היא מצות הגירות לכתחילה וכדי שיהיה גר צדק. עכ"ז גר שלא הודיעוהו המצוות ועונשן "יצא מכלל עכו"ם" (פי"ג הלי"ז) כי עיקר הרצון לקבל עליו עול התורה היה קיים בו ואף שלא עשה ב"ד את מצוות הגירות כדינה לכתחילה, ודו"ק היטב בהלכות הרמב"ם.
אמנם אלולי דברי רבינו זצ"ל והגר"מ זצ"ל יתכן שהרמב"ם בשתי הלכותיו הבחין בין שתי קבלות מצוות - קבלת מצוות לפני בי"ד באופן כללי בתחילה כשבא להתגייר, קבלה זו מעכבת בדיעבד; וקבלת דקדוקי המצוות וכובד עול התורה אחרי כן. קבלה זו אינה מעכבת. ועיין בשו"ת חמדת שלמה להגאון ר' שלמה זלמן ליפשיץ זצ"ל (יו"ד סי' כ"ט) המבחין אליבא דהרמב"ם בין הודעת המצוות לבין קבלת המצוות. אם לא היתה קבלת המצוות בשעת הגיור אין הגיור חל. אך בהעדר הודעת המצוות חל הגיור. וע"ע בשו"ת בית יצחק לגאון ר' יצחק שמעלקיש (ח"ב יו"ד סיק ק') ובאחרוני הפוסקים..

והואיל וקבלת מצוות בפני בי"ד אינה חלק המעכב בעיקר הגירות - שאינה אלא מצוה לכתחילה - עבד כנעני שכבר קיים מצות קבלת עול המצוות בפני ב"ד בטבילה ראשונה פטור מלחזור על מעשה קבלת המצוות בפני בי"ד שנית¹⁵⁹⁾עי' ברמב"ם פי"ד מהל' א"ב הל"ט ופי"ב שם הלי"א. ברם עיין בחידושי הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם (פי"ג מהל' א"ב הלי"ב) שכתב שקבלת המצוות הראשונה חלה לאח"ז בעל כרחו וע"פ הבי"ד המגיירין אותו שלא כביאור של הגר"מ זצ"ל.
ועוד יתכן שקבלת המצוות באופן כללי שקבל העבד על עצמו בראשונה מספיקה לקבלת המצוות באחרונה שלא צריך העבד לקבל על עצמו כל מצוה ומצוה בפני עצמה אלא רק לקבל על עצמו חיובי התורה בכלל שכבר קבלה. ועוד דאומדנא דמוכח שרוצה להתגייר ולקבל כל חיובי המצוות כגר גמור.. בכל זאת בודאי חייב העבד המשוחרר לקבל עליו בדעת וברצון חובת מצוות עשה שהזמן גרמא בשעת הטבילה השניה, שכן רצון זה מהווה גוף הגירות עצמה ומעכב אף בדיעבד¹⁶⁰⁾לפי"ז ניתן לפרש את דברי הרמב"ם בפ"א מהל' מגילה הל"א ז"ל והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים גרים ועבדים משוחררים עכ"ל, היינו אפי' לפני שטבלו לגמור גרותם, שכן אחר טבילתם השנייה כבר נכללו בדין גרים. ודו"ק בלחם משנה שם ובאור גדול למשניות פ"ב דמס' מגילה משנה ד'..

ב) הגאון מרן רבינו חיים זצ"ל היה דן אליבא דהרמב"ם בדיני עבד כנעני משנשתחרר עד שעת הטבילה השניה. (ועיין בספרו על הרמב"ם פי"ג מהל' א"ב הלי"ב). לדעתו העבד עדיין פסול לעדות שהרי דימה הרמב"ם דין עבד כנעני בעדות לעכו"ם, ובכן עד שתיגמר קדושתו בשעת הטבילה השניה דינו כעכו"ם.

כמו"כ הכריע הגר"ח זצ"ל שעבד כנעני עד שעת טבילתו השנייה מופקע מחובת מצות עשה שהזמן גרמא כי לענין מצוות אלו חסרה לו קדושת ישראל והנו זקוק לקדושת ישראל גמורה בכדי להתחייב במעשה"ג.

ומסתבר שעבד כנעני הרוצה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא משנשתחרר ולפני טבילתו השניה אינו מברך עליהן שכן בנוגע לאותן מצוות דינו כעכו"ם שאינו בר קיום המצוות האלו. שונה דינו מדין האשה המוקדשת בקדושת ישראל גמורה ולכן לפי הרבה ראשונים מברכת על מצוות עשה שהזמן גרמא שכן בעשותה מקיימת מצות רשות וברכתה על קיום המצוה. מאידך עבד במעשה"ג דומה לעכו"ם שאין לו קיום מצוה כלל ואף לא מצות רשות ובכן אין לו לברך¹⁶¹⁾עיין ברשימות למס' שבועות (דף ז. הערה 12) ובמה שדננו בקיום מצוות לעכו"ם, ורבינו זצ"ל כאן לשיטתו שם שאין לעכו"ם קיומי מצוות חוץ מז' מצוות בני נח וקרבנות וצדקה, ועבד כנעני דומה לעכו"ם לענין מעשה"ג שאין לו קיום מצוה ואינו מברך עליהן. ועיין בפרי מגדים או"ח תקפ"ט ס"ק ב' ובאשל אברהם שם סק"ג.. אכן התוס' במס' גיטין (דף מ' ד"ה כשרבו הניחו לו תפילין) מחייבים עבד כנעני לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא כמו אשה. ומסתבר לשיטתם שחלוקים הם על הרמב"ם הנ"ל ולדעתם עבד כנעני קדוש בקדושת ישראל שלמה כמו אשה אך פטור מחובת מצוות עשה שהזמן גרמן. עקב כך יכול לקיימן בתורת מצוות רשות וגם מברך עליהן כשמקיים אותן.

אולם בנוגע לקידושי אשה, אף שקידושי עבד כנעני אינן קידושין, סבר הגר"ח זצ"ל שבין שיחרורו לטבילתו השניה אליבא דהרמב"ם קידושיו קידושין. ראייה לכך מדעת ר' מאיר (בגיטין דף מ') במי שכתב שטר אירוסין לשפחתו ונתן לה שהיא משוחררת ומוקדשת. וצריך עיון אליבא דהרמב"ם כיצד תפסו הקידושין הלא עדיין חסרה טבילה שניה מדאורייתא¹⁶²⁾אמנם יתכן להבחין בין שפחה לעבד כי העבד לפני שיחרורו פטור ממצוות עשה שהזמן גרמא ואיפוא חסרה לו קדושת ישראל, משא"כ שפחה שחייבת בכל המצוות שאשה חייבת בהן, ולכן יתכן איפוא שהשפחה אינה צריכה טבילה שניה מן התורה. ועיין בס' מעשה רוקח.. ועכצ"ל ששפחה אינה בת קידושין בגלל חלות שם עבדות שישנה קודם שנשתחררה. אמנם משנשתחררה פקעה חלות שם השפחות ותפסו בה קידושין שכן בנוגע לקידושין ואישות די בקדושת ישראל שאינה גמורה. (והרי קידושין ואישות אינן ממצוות עשה שהזמן גרמא - ולכן רק חלות שם העבדות מעכבתם מלהיות בני קידושין, ומשפקעה חלות שם העבדות תפסו בהם קידושין, שכן לענין אישות מספיקה קדושת ישראל שלהם שאינה שלמה).

וכן היה הגר"ח זצ"ל רגיל לומר שהדין של עבד שאין לו יחוס בדומה לדין קידושין ואישות תלוי בחלות העבדות בלבד ולא בחסרון קדושת ישראל משא"כ בנוגע למצוות עשה שהזמן גרמא דתלוי בקדושת ישראל, שכן עבד משנשתחרר ואף לפני הטבילה השניה בן יוחסין היא כמו כל ישראל אחר.

והביא הגר"ח זצ"ל מקור לכך ממס' גיטין (מג.) וז"ל איבעיא להו מי שחציו עבד וחציו ב"ח שקידש בת חורין מהו וכו' ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו ב"ח נותן וכו' חצי כופר ליורשיו, ואי אמרת קידושין לאו קידושין יורשין מנא ליה עכ"ל. ועיי"ש בתוס' ד"ה ואי אמרת שהקשו וז"ל דמה תולה יורשו בקידושין, והלא בנו מן הפנויה יורשו וכו' וי"ל דסבר הש"ס דאם איתא דלאו בר קידושין הוא אין בנו מתייחס אחריו ולא דמי לעריות דתפסי בה קידושין לעלמא אבל האי דלאו בר קידושין הוא בשום מקום אין הבן מתייחס אחריו עכ"ל. ומבואר בדבריהם שדין היוחסין תלוי בדין קידושין, וחלות דין אחד הוא. מהדרשא "שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור", יוצאת איפוא שתי הלכות: א) אין בני עבד מתייחסים אחר אביהם, שכן לעבד אין יחוס (יבמות סב.); ב) אין קידושין תופסין בעבד (קידושין סה.) אליבא דהתוס' דין אחד הוא - שאין שום יחס לעבד - לא יחס אישות ולא יחס קרבת משפחה, משום ההפקעה מחמת חלות השם של עבד וכנ"ל. ובכן עבד משוחרר ואף לפני הטבילה השניה בן קידושין ובן יוחסין הוא¹⁶³⁾יל"ע אליבא דהרמב"ם ולפי הגר"ח זצ"ל בבן ישראל שבא על שפחה משוחררת ולפני הטבילה השניה מה יהיה דין הוולד. ויתכן שדין הוולד להיות כמוה - חסרה לו קדושת ישראל גמורה ופטור ממצוות עשה שהזמן גרמא עד שיטבול לגמור קדושתו. ולכאורה יזדקק הוולד לקבל מצוות עליו בפני בי"ד ושלא כאמו המשוחררת שכבר קבלה עליה עול מצוות בפני בי"ד בטבילה הראשונה. ברם לפי מה שמבואר בשם הגר"ח זצ"ל דלענין יוחסין הריהי כישראלית גמורה ולא כעכו"ם מסתבר שדין הוולד כוולד ישראל ויתייחס אחר אביו ולא יצטרך טבילה כלל, וצ"ע.. וכן בנוגע להיתר העבד בשפחה כנענית הכריע הגר"ח זצ"ל שתלוי בשם עבדות בלבד ומשנשתחרר אסור בשפחה כנענית ואפילו טרם טבל.

טז

סוגיית גר קטן

איתא בכתובות (דף יא.): אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין, מאי קמ"ל דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו תנינא זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו, מהו דתימא עכו"ם בהפקרא ניחא ליה כו' קמ"ל כו' קטן זכות הוא לו עכ"ל. ובסנהדרין (דף סח:) איתא: דאמר רבה קטן אינו מוליד שנא' אם אין לאיש גואל, וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל אלא בגזל הגר הכתוב מדבר, ואמר רחמנא איש איש אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואלין ואם לאו, קטן אי אתה צריך לחזור עליו בידוע שאין לו גואלין עכ"ל. ויעו"ש בתוס' (ד"ה קטן) שדנו בסוגיא באריכות:

וז"ל וא"ת היאך נתגייר כי אמרינן קטן אית ליה זכייה מדאורייתא ה"מ ישראל אבל עכו"ם אמרינן באיזהו נשך דכיון דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכייה אפי' מדרבנן, ומיהו הא לאו קושיא היא דא"כ תיקשי לן כל גרים היאך מטבילין אותן אלא כיון דזכותו וידו באין כאחד שאני, אבל אי קטן לית ליה זכייה מדאורייתא ודאי קשה היאך נתגייר עכ"ל. ומדברי התוס' מבואר חידוש גדול שבכל גירות ואפילו בגירות דגר גדול בעינן חלות זכייה, משום שהבי"ד שמטבילים את הגר זוכים עבורו קדושת ישראל. והבי"ד המגיירים את הגר איפוא דומים לאדון העבד המטביל את עבדו לשם עבד כנעני מדין בעלים. ודומה לו הוי הבי"ד המהוה בעלים על קדושת ישראל ומטבילים את הגר לשם קדושת ישראל, וכחם לפעול בגירות הוא מטעם זכין לאדם. יוצא שאם גר יקפץ ויטבול בפני בי"ד בלי דעתם לזכותו בגירות, טבילתו אינה מועלת ואינו גר. ועוד יתכן נ"מ דאליבא דהתוס' הב"ד מברכים ברכת "על טבילת הגר" ולא הגר מברך שהרי הם הבעלים על גירותו, ואילו לשיטות אחרות הגר עצמו מברך¹⁶⁴⁾עוד יתכן נ"מ בדיין שהוא גר האם הוא כשר לדון בב"ד של גירות, שהרי גר כשר לדון גר חבירו ופסול לדון ישראל (יבמות דף קא ב). ואם הב"ד דגירות זוכים את הגירות בעד הגר יתכן שפועלים כשלוחי בני ישראל שהם הבעלים האמיתיים על קדושת ישראל, ויוצא איפוא דגירות מהוה דין על בני ישראל ולא רק על הגר לבדו, ולכן גר יפסל לבי"ד של גירות משום שפסול לדון בני ישראל..

בא"ד. וי"ל כגון שנתגיירה אמו כשהיא מעוברת כדאמרינן בפרק הערל (יבמות עח.) אשה עכו"ם מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה, ואפשר השתא דאחרי כן יורש את אמו עכ"ל. והקשה הגרע"א זצ"ל בחידושיו לכתובות (דף יא.) דהיאך תירצו תוס' את קושייתם שהרי אע"פ שהעובר טבל מ"מ אינו בר דעת להתגייר. דבשלמא למ"ד עובר ירך אמו י"ל דדעת האם מועילה לעובר, אמנם צ"ע למ"ד עובר לאו ירך אמו דע"כ צ"ל שאמו זכתה לו את הגירות, ובכן עדיין צ"ע שאם מן התורה אין זכייה לקטן היאך חלה גירות הקטן מדאורייתא.

ותירץ מרן הגר"ח זצ"ל דהנה ביבמות (דף צז:) איתא ששני אחים תאומים גרים שהורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה חייבים משום אשת אח. וצ"ע שאם עובר לאו ירך אמו וכל אח ואח התגייר בפני עצמו בבטן אמו, למה נחשבין כאחין המחויבים משום אשת אח, והרי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ומכאן מוכח שאע"פ שעובר לאו ירך אמו ושכל עובר ועובר טובל בעצמו (דגוף האם אינו חוצץ בטבילת העובר וכדאיתא ביבמות עח:) מ"מ כל זה בנוגע למעשה הטבילה, אמנם בנוגע לחלות הגירות אין כאן שתי חלויות של גירות שונות שחלין בעובר ובאם אלא חלות גירות אחת בלבד שחלה באם ובעוברה. והביאור בזה כי עובר לאו ירך אמו קובע רק שהחפצא של העובר מהוה חפצא של גוף בפני עצמו ואינו החפצא של האם, וע"כ עפ"י דין חלין שתי מעשה טבילה נפרדים בגוף האם ובגוף העובר, ואילו בחלות שם גברא י"ל שאין העובר גברא מופרד מהאם, אלא שהאם והעובר מהוים עפ"י דין גברא אחד, ומשום דגברא אחד הם דעת האם להתגייר הויא נמי דעת העובר בלי דין זכייה, ומשום כך חלות גירות אחת חלה באותו גברא - בהאם ועוברה. ולפיכך שני עוברים תאומים שנתגיירו בבטן אמם הרי הם אחים מן האם משום שנתגיירו בגירות אחת ביחד עם אמם.

ועוד י"ל עפ"י מש"נ (לעיל בענף יד) דחל דין גירות מיד בע"כ מדין כיבוש, ובמצא תינוק מושלך או תקף עכו"ם קטן פסק הרמב"ם דמגיירו בע"כ מדין כיבוש שהקטן כבוש תחת ידו. ולפי"ז י"ל דה"נ העובר כבוש תחת אמו שמעוברת והיא מתגיירת להיות ישראלית, ונמצא שהעובר כבוש תחת יד ישראל וע"כ אמו יכולה לגיירו בע"כ, ואין הגירות של העובר חל מדין זכין לאדם שלא בפניו.

ברם בנוגע לירושה משמע מתוס' דספק מדאורייתא אם העובר יורש את אמו או לא. וצ"ל דדין משפחה שאני מדין שאר בשר, דיתכן שדין שאר בשר חל בין העובר ובין אמו אך לא דין משפחה. וכידוע ירושה תלויה היא בדין משפחה ולא בדין שאר בשר - שלא כמו איסורי עריות. ויתכן שהביאור בחילוק זה שבתוס' הוא כי חלות דין משפחת אם תלויה בתחילת ההריון, ומאחר דגירות חלה בין תחילת ההריון לבין לידת העובר דין משפחת האם לא חל, ואילו חלות דין שאר בשר אינו תלוי בתחילת ההריון אלא בחלות גירות אחת שחלה על האם עם עוברה ואף בזה שהעובר נולד מאם ישראלית, ובהתאם לכך דין שאר בשר חל בעובר ובאם, ואע"פ שדין משפחה לא חל.

התוס' מבארים שבגר קטן אין ב"ד זוכים גירותו עבורו מדין זכייה מטעם שליחות, אלא שהקטן עצמו מתגייר במילה וטבילה ובקבלת עול מצוות כשיגדיל ואינו מוחה. והא דאיתא בגמרא דחל בגירות דקטן דין זכין לאדם שלא בפניו היינו רק כדי שהב"ד יתערבו לעזר לו להתגייר, ועושין זה מפני שזכות הוא לו. ומ"מ אין כאן חלות דין זכייה מטעם שליחות משום שהקטן עצמו עושה את כל מעשה הגירות. והתוס' הקשו ע"ז מהא דאמרינן דהגדילו יכולים למחות, דמשמע דהגירות אמנם חלה מדין זכין לאדם, ומשהגדיל יכול הקטן למחות בזכות שעשו הבי"ד עבורו. וביארו תוס' שיכול למחות רק בשעה הראשונה כשיגדל, דהיינו בשעה שיעשה מצוה ובכך מראה שקבל עליו עול מצוות, ולאחר שעה זו תו אינו יכול למחות. ומשמע מתוס' שאפילו אם הקטן כשהגדיל אינו יודע שהוא גר, מ"מ משעברה השעה הראשונה משיגדיל ועשה מצוה תו אינו יכול למחות. ואילו נעשה גר מדין זכין מטעם שליחות בדין היה שיוכל למחות אפילו אח"כ בשעה שנודע לו שהוא גר. אלא מוכרח שב"ד לא זכו בגירות עבורו מטעם שליחות אלא שהגר קטן זכה בגירותו בעצמו, ואע"פ כשהיה קטן חסרה קבלת עול מצוות, מ"מ משהגדיל ועשה מצוה אחת יש בכך קבלת עול מצוות והגירות חלה למפרע.

ויוצא חידוש להלכה לפי התוס' בסנה' שבי"ד אינם צריכים להודיע לגר קטן כשיגדיל שהוא גר, שאפילו אם אינו יודע משיגדיל שהוא גר אלא שעושה מצוה אחת הוי גר ותו אינו מוחה לעולם.

ומוכח משיטתם דס"ל לתוס' בסנה' שקבלת עול מצוות אינה חייבת להיות בפני ב"ד¹⁶⁵⁾שהרי משהגדיל הקטן שעה אחת ועשה מצוה אחת בינו לבין עצמו נמי מועיל., והוא משום דס"ל שקבלת עול מצוות איננה חלק ממעשה הגירות אלא רק דבר המעכב בחלות הגירות, דבלי קבלת עול מצוות הגירות לא חלה, ולכן משהגדיל הקטן ועשה מצוה אחת הגירות חלה למפרע. ברם שיטת התוס' הזו עומדת בניגוד לשיטת התוס' ביבמות (דף מה: ד"ה מי לא טבלה לנדתה) דס"ל דבעינן ב"ד לקבלת עול מצוות, דסוברים דקבלת עול מצוות מהוה עיקר מעשה הגירות ולכן זקוקה לב"ד¹⁶⁶⁾וכן ס"ל לרמב"ם, עיין לעיל בקונטרס הגירות.. ונראה דאליבא דתוס' ביבמות גירות דגר קטן חלה מדין זכין לאדם דעלמא, וב"ד מקבלין עול המצוות בשביל הגר שהוא קטן מדין זכין, ולפי' משהגדיל ונודע לו שהוא גר יכול למחות משום דאין זכין לו לאדם בע"כ - ושלא כשיטת התוס' בסנהדרין.

ברם עלינו להבין אליבא דהתוס' בסנהדרין, היאך נחשבת המילה והטבילה דקטן למעשה גירות, שהרי חסרה דעתו להתגייר מדהוי קטן ואינו בר דעת, וא"כ חסרה כל חלות שם מעשה גירות, ולמה חלה הגירות משהגדיל שעה אחת ואז קבל עליו את עול המצוות.

וצ"ל שיש כח לב"ד להחיל חלות שם מעשה גירות במילת וטבילת הקטן ואפילו בלי דעת הקטן עצמו להתגייר, ואף שהב"ד אינם שלוחו של הקטן, וגם לקטן אין זכייה מדאורייתא מדליתא בשליחות, מ"מ הב"ד בעצמו קובע את חלות השם של מעשה גירות במילת וטבילת הקטן המתגייר תחת השגחתם. ברם בשעה שהוא עוד קטן חסרה קבלת עול מצוות, אך משיגדיל ומקיים מצוה אחת אזי יש חלות קבלת עול מצוות הגומרת את גירותו למפרע. ולפי"ז יוצא שעיקר מעשה הגירות הויא המילה והטבילה, וקבלת עול המצוות אינה אלא תנאי בחלות הגירות, ומכיון שיש קבלת עול מצוות משהגדיל, הגירות חלה למפרע עם המילה והטבילה. ומבואר שהתוס' חולקים על הרמב"ם ושאר הראשונים הנ"ל, דס"ל שקבלת עול מצוות מהוה עיקר וגופה של הגירות.

יז

שליחותייהו קא עבדינן - גירות בזה"ז.

מבואר במס' יבמות (מו:) שגירות צריכה ב"ד של ג' משום דמשפט כתיב בה. והגמרא מסופקת אם ב"ד דגירות דאורייתא צריכא ג' סמוכין או לא. והקשו בראשונים שאם גירות זקוקה לסמוכין מדאורייתא היאך מקבלין גרים בזה"ז והרי ליכא סמוכין. וכתבו בתוס' במס' קידושין (דף סב: ד"ה גר כו') וז"ל וא"ת א"כ ליבעי מומחין כמו גזילות וחבלות וי"ל דשליחותייהו עבדינן כדאמרינן בגיטין עוד אמר הר"ר נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אע"ג שאינן מומחין דע"כ השתא ליכא מומחין שהרי אין סמוכין ולדורותיכם משמע לדורות עולם עכ"ל. התוס' הביאו שני תירוצים: א) שליחותייהו קעבדינן, ודין דאורייתא הוא המועיל בגירות בזה"ז; ב) גזיה"כ ד"לדורותיכם" מכשרת הדיוטות בזה"ז. וכן הביא הרמב"ן בחידושיו ליבמות (מו:) את שני התירוצים הנ"ל וז"ל ואי קשיא למאי דאמרינן דבעינן מומחין בזה"ז דליכא מומחין בעונות היכי מקבלינן גרים איכא למימר נפקא לן מהא דנפקא לן הרצאת דמים דגרסינן בכריתות בפ' ד' מחוסרי כפרה (דף ט).לא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם כתיב ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין עכ"ל. אך שני התירוצים האלו טעונים ביאור נוסף.

ונראה לבארם עפ"י מש"כ בחדושי הרמב"ן לריש מס' סנהדרין. שהסוגיא (ב:) דרשה את הפסול של הדיוטות לדין מקרא דאלהים. ואילו בגיטין (פח:) הקשה אביי על רב יוסף שהיה מעשה אגיטין והא אנן הדיוטות אנן וכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות, ומבואר שהמקור לפסול הדיוטות הוא מקרא דואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. וכתב הרמב"ן וז"ל ואני אומר הדיוטות שפסולין ודאי מאלהים נפקא היכא דכתיב אלהים בעינן מומחין כו' אבל לא בא הכתוב אלהים אלא לומר שדינין של הדיוטות אינו דין, אבל לאסור עלינו שלא נזקק לפניהם אינו במשמע, לכך הוצרך הכתוב לפניהם ולא לפני הדיוטות, כשם שערכאות של כותים אע"פ שאתה יודע שדיניהם כדין תורה אי אתה רשאי להזקק להם כך בהדיוטות אסור לך להזקק להם כו', ולהכי אקשי ליה אביי לרב יוסף היכי מעשי מר אגיטא והרי אסור לך לדון ולבעלי דינין לדון לפניך כלל. והיינו דקאמר שליחותייהו דידהו קא עבדינן להתיר אותנו לדון שאילו בא לומר שדיננו דין היה לו לומר התם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין כו' אלא מקום שאמרו דיניהם דין אמרו משום שלא תנעול דלת, מקום שאמרו דנין אותו בבבל אמרו משום דשליחותייהו קא עבדינן להתיר בית דין לדון ולבעלי דינין להזקק לבא לפניהם, ועשוי דגיטין הודאות והלוואות הוא דכיון דשכיחא כו' כן נ"ל זה כפתור ופרח עכ"ל. הרמב"ן ביאר שיש שתי הלכות בדין מומחין ולא הדיוטות: א) פסול הדיוטות לדון מדאורייתא דכתיב אלהים, ומאידך כשרים הם מדרבנן להודאות והלוואות¹⁶⁷⁾ההכשר להודאות והלוואות חל או מדאורייתא או מדרבנן, עיין בסוגיא לתחילת מס' סנהדרין (דף ב א - ג א), ואכמ"ל.; ב) איסור לדון לפני הדיוטות בכל הדינים ואפילו בדיני הודאות והלוואות במקום שיש סמוכין. אליבא דהרמב"ן עשוי גיטין כהודאות והלוואות דמיא ומעיקרא דדינא הדיוטות כשרין לעשוי גיטין. ועכ"ז, במקום שיש סמוכים אסור להדיוט לעשות אגיטין. ומסתבר שהוא מדין כבוד הדיינים המומחין. אמנם בבבל ובזה"ז שאין לנו סמוכין, שליחותייהו קא עבדינן - כלומר שמותר להדיוטות לדון בהודאות הלואות ובעשוי גיטין כי אין בכך פגיעה בכבודן של הסמוכין¹⁶⁸⁾עיין בחידושי הר"ן לריש מס' סנהדרין שמבואר בהדיא בדבריו כדאיתא הכא בשיעורים.. ופשיטא דשליחותייהו קא עבדינן אינו שליחות ממש אלא קבלת רשות לדון, וכפי שהטעים הרמב"ן, שהרי כתבו התוס' בגיטין (פח: ד"ה במילתא וכו') דשליחותייהו דקמאי עבדינן, ולעולם לא מצינו שליח אחרי מיתת המשלח. וע"כ שרק קבלת רשות דקמאי הוא ולא שליחות ממש. ושליחותייהו קא עבדינן היא נתינת הרשות להדיוטות להורות במקום דליכא סמוכין.

ומעין זה אשכחן נמי בנוגע לקידוש החדש וכפי מה שכתב הרמב"ן בסה"מ (עשה קנ"ג) וז"ל בזמן שהיה להם ב"ד הגדול היה הדבר מסור להם והם היו המקדשים החדש והמעברים את השנים לא בית דין אחר מפני שרשות כל ישראל נטולה מכל ב"ד אחר עמהם כו', שבזמן בית המקדש קיים שהיו ב"ד הגדול במקומם ולהם הרשות נתונה מן הכתוב כו' לא היה רשות לשום אדם לעבר ולקדש אלא להם או ברשותן כו' שהיה להם רשות מכל ישראל והסכמה של כולם, לא שיהיו שאר הסמוכין פסולין לזה, אבל כיון שגלו ובטל כח המשפט מהם שהמקום גורם ואין להם כח אפילו בסנהדרי קטנה לדון דיני נפשות מאותה שעה תהיה הרשות ביד הגדול שבישראל לעבר ולקדש אפילו בחו"ל כו' ואם אין בא"י ב"ד של ג' סמוכין ולא בח"ל כו' באמת שיתבטלו המועדות כו' עכ"ל. הרמב"ן קובע דמעיקרא דדינא שלשה סמוכין יכולים לקדש את החודש, אלא כשבי"ד הגדול יושב במקומו בבהמ"ק אזי אין רשות לב"ד של שלשה סמוכים דעלמא לקדש את החדש, ומשגלו הסנהדרין הגדול מביהמ"ק אזי שלשה סמוכין דעלמא מקדשין את החודש מדאורייתא, כלומר שיסוד האיסור לקדש את החודש כשיש בי"ד הגדול במקומו הוא משום כבודם. ונ"ל דלרמב"ן לדון דיני ממונות כגון הודאות והלוואות בב"ד דהדיוטות דומה לדין קיה"ח - שכשיש ג' סמוכים ליכא רשות לדון דיני ממונות בבי"ד של הדיוטות משום כבודן של הסמוכים. ברם כשאין סמיכה - כמו בבבל או בזה"ז - יש רשות לכל בי"ד של ג' הדיוטות לדון בד"מ משום דשליחותייהו קא עבדינן¹⁶⁹⁾כוונת רבינו זצ"ל אינה ברורה - האם ר"ל שהמומחין נתנו רשות בפירוש או"ד דמכיון דאין מומחין בבבל ממילא יש רשות משום דליכא פגיעה בכבודן לדון בלעדם. וממה דבעינן בדין שליחותייהו קא עבדינן דבר ששכיח ושיש בו חסרון כיס (ב"ק דף פ"ד) משמע שהיתה רשות מפורשת מהסמוכים ושנתנו רשות דוקא לדברים האלה. אך יתכן שאם הנידון אינו שכיח יש פגיעה בכבוד המומחין מאחר שאין צורך כ"כ בהדיוטות, ומאידך בדבר ששכיח הרשות חלה מאליה מאחר דליכא פגיעה בכבודן., ודיניהם דין.

וזהו נמי הטעם שמקבלים גרים בזה"ז. כי אע"פ שמדאורייתא צריכים סמוכים אין זו הלכה בעצם חלות הכשר הב"ד דגירות, אלא הלכה היא בקבלת הרשות להעמיד ב"ד של גיור. דבמקום שיש סמוכים, כבודם מעכב את ג' ההדיוטות מלשבת בבי"ד ולגייר. ואילו בזה"ז שאין לנו סמוכים יש רשות להדיוטות לדון כבי"ד של גירות. יוצא ששני התירוצים שכתבו התוס' והרמב"ן מסכימים שהפסול של הדיוטות חל משום פגיעה בכבודן של הסמוכים. וממילא בדליכא סמוכים ההדיוטות רשאים לשבת בבי"ד של גירות. אלא דפליגי אם המקור לרשות ההדיוטות לגייר במקום שאין סמוכים הוא מגזיה"כ דלדורותיכם או מדין שליחותייהו קא עבדינן.

וע"פ מהלכו של הרמב"ן נראה שבקנס לא שייך הדין דשליחותייהו כו'. שאני קנס מגירות, כי הב"ד דקנס מחייב את עצם הקנס, וכמבואר בשיעורים¹⁷⁰⁾עיין ברשימות שיעורים לב"ק (דף סה א) בענין קרן כעין שגנב. דגמר הדין בב"ד הוא עיקר המחייב של קנס. ואילו בגירות, עיקר ישיבת הבי"ד היא רק להורות הוראה שהגירות כשרה, ובכך לקיים את הגירות. ולכן בזה"ז חלוק דין בי"ד של הדיוטות בגירות מדינו בקנס. דבגירות, מכיון דעיקר הדין דהבי"ד הוא להורות הוראה ולקיים את הגירות, דין דסמוכים מהוה דין של כבוד וחוסר רשות לדון, וכדנ"ל לפי הרמב"ן בהודאות והלוואות. כי במקום שיש סמוכים להם לבדם יש הרשות להורות ולקיים את הגירות ולא להדיוטות. ומשו"ה רק במקום סמוכים בי"ד של הדיוטות פסול הוא לגירות. ומאידך בדליכא סמוכים - וכגון בזה"ז - הרשות ניתנה אף להדיוטות להורות בגירות. דזהו עיקר הדין דשליחותייהו קא עבדינן - נתינת רשות להדיוטות להורות. ומאחר שהותר להדיוטות להורות דיניהם דין, בדומה לב"ד של ג' סמוכים בקידה"ח בדליכא ב"ד הגדול. לעומת זה, בקנס, סמיכה מכשרת את הגברא של הדיין - שרק סמוך יש לו השררה והסמכות לחייב את הנידון בקנס. ואילו ההדיוט פסול בגופו לדון בקנסות, שאין לו השררה והסמכות לחייב קנס. ושליחותייהו כו' מועילה רק לנתינת רשות בעלמא אבל לא להכשיר גברא שהוא פסול בגופו לדון כמו דיין הדיוט לדון בקנסות¹⁷¹⁾מהסוגיא בב"ק (פד ב) נראה דהא דלא אמרי' שליחותייהו קא עבדינן בקנס הוא משום שאין בו חסרון כיס. ולפי הביאור דרבינו זצ"ל אין זו סברה מדרבנן בעלמא אלא הלכה מדאורייתא, דהיינו דמכיון דאין בקנס הפסד ממון לניזק חיוב הקנס חל רק מחמת פסק ב"ד, דלא דמי קנס לנזק דעלמא דהפסד ממון הניזק בעצמו מחייב את המזיק בשעת מעשה הנזק ואין החיוב דנזק תלוי בבי"ד. עיין עוד בשיעורים לב"ק ד"ה בשליחותייהו קא עבדינן: שיטת הרמב"ם אותיות ג' - ד'..

ועיין ברמב"ם (פי"ג מהל' א"ב הל"ו) וז"ל וצריך לטבול בפני שלשה עכ"ל, ומשמע דמעיקרא דדינא בי"ד של גירות אינו צריך להיות של דיינים סמוכים. וצ"ע, שהרי הרמב"ם פסק בפ"ה מהל' סנהדרין (הל"ח) דמעיקרא דדינא אף הודאות והלוואות צריכים דיינים סמוכים, אלא שבזה"ז אפשר להדיוטות לדון בהודאות והלוואות משום דשליחותייהו קא עבדינן. וקשה מ"ש גירות דכשרה לכתחילה בהדיוטות אפילו בזמן שיש סמוכים מהודאות והלוואות דצריכין סמוכים. וי"ל דס"ל לרמב"ם שבי"ד של גירות אינו בי"ד המורה הוראה שהגירות כשרה אלא שגירות אינה חלה אלא א"כ היא התקיימה בפני ב"ד, ודומה ב"ד דגירות לעדי קיום בגיטין וקידושין. ואילו חלות דין סמיכת דיינים חל רק בב"ד של הוראה¹⁷²⁾רבינו זצ"ל הסביר באריכות בשיעוריו למס' סנהדרין דעיקר חלות דין של סמיכה הוא להסמיך את המוסמך בשם "רבי" ולאשווייה חכם מחכמי המסורה. ועי"ז נחשב פסקו לחלות שם הוראה במשפטי התורה ואינו בירור הדין וגילוי מילתא בעלמא. ולכן לרמב"ם (פ"ג ממרים הל"ה) זקן ממרא צ"ל סמוך כדי שהמראתו תהיה חלות של הוראת חכם. עיין בשיעורים לקמן (פד ב) ד"ה שליחותייהו קא עבדינן: שיטת הרמב"ם אות א'.. ומכיון דבי"ד דגירות אינו מורה הוראה משו"ה הדיינים אינם צריכים להיות סמוכים. מאידך י"ל אליבא דהרמב"ן הסובר שמעיקר דין תורה חייב בי"ד של גירות להיות של סמוכים הבי"ד דגירות נמי מורה הוראה שהגירות היתה כשרה כהלכה. א"נ יתכן שהרמב"ן סובר שאע"פ שאין הבי"ד דגירות מורה הוראה כי הגירות רק מתקיימת בפניהם, בכל זאת צריך הבי"ד לכתחילה להיות סמוכים הראוים להוראה, דרק ב"ד שיכול להורות יכול נמי לקיים את הגירות.

ונראה להביא ראייה לביאורנו ברמב"ם, והיא שבמשנה ריש סנהדרין נמנים המקומות דבעינן ב"ד של שלשה וקתני דיני ממונות, מכות, אונס ומפתה וכו' אך לא קתני גירות דצריכא שלשה, וצ"ע למה התנא השמיטה דין גירות בשלשה. ולפי הרמב"ם מבואר, דמכיון דב"ד של גירות אינו ב"ד המורה הוראה אלא דהוי ב"ד שמקיים את הגירות שנעשה בפניו, לא קתני במשנה גירות בשלשה, משום דלא קתני אלא דינים הזקוקים לב"ד דשלשה כדי להורות הוראה. ושאני גירות דאין הב"ד דגירות מורה הוראה אלא שהגירות מתקיימת בפניהם, ולכן גירות לא נימנת במשנה.

ועוד נראה להוסיף דלהכי נמנעה הדיעה הראשונה שבתוס' מפירוש הר"ר נתנאל ד"לדורותיכם" כתיב להכשיר ב"ד דהדיוטות לגירות בזה"ז, משום דס"ל דגזיה"כ ד"לדורותיכם" מועלת לענין גירות בזה"ז לחדש דאע"פ דליכא עכשיו קרבן מ"מ הגירות חלה בלי קיום המצוה דקרבן הגר. משא"כ חסרון סמיכה, דדין סמיכה אינו דין שחל דוקא בגירות אלא דין הוא שחל בכהת"כ דבי"ד של הוראה צריך להיות סמוך, ובגירות נמי הב"ד מורה שהגירות היא כשרה. וא"כ לא שייך לגזיה"כ ד"לדורותיכם", מכיון דסמיכה הוי חלות דין שחל בחפצא של כל ב"ד שהוא מורה הוראה בכהת"כ ולאו דוקא בבית דין של גירות. ומשו"ה נמנעה הדיעה הזו מהתירוץ ד"לדורותיכם" ונקטה אדרבא את ההסבר ד"שליחותייהו קא עבדינן" דס"ל ד"שליחותייהו" דין דאורייתא הוא בכל דיני התורה, וכנ"ל.

ב) כתבו בתוס' וז"ל עוד אמר הר"ר נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אע"ג שאינן מומחין דעל כרחך השתא ליכא מומחין שהרי אין סמוכין ולדורותיכם משמע לדורות עולם עכ"ל. הר"ר נתנאל הוכיח מגזיה"כ דלדורותיכם הקובעת שמקבלין גרים בזה"ז אף בלי ב"ד סמוכים שב"ד של הדיוטות לעולם היה כשר לגירות משום שגירות אינה צריכה סמוכים כלל. ויש לעיין בזה, שהרי בזמן שביה"ק היה קיים חל חיוב קרבן הגר, וגזיה"כ דלדורותיכם מחדשת שנשתנה עכשיו ושמקבלים גרים בזה"ז בלי קרבן, וא"כ מנ"ל לתוס' דמלדורותיכם למדים שמעולם לא היה צריך ג' סמוכים לגירות, הרי יתכן שהיתה מצוה לכתחילה בזמן ביהמ"ק לגייר בסמוכים אך אינו מעכב עכשיו בדומה לדין הקרבן.

ונראה שאינו קשה, שהרי להביא קרבן הגר הוי ממצות הגירות, ובזמן שבהמ"ק היה קיים קרבן הגר היה ממצות הגירות לכתחילה אך לא היה מעכב בחלות הגירות בדיעבד ובזה"ז אינו מצוה כלל. משא"כ ב"ד של סמוכים שאינו חל מדין מצוה אלא מדין הכשר ב"ד דכהת"כ, שיש דינים הנידונים רק בפני ב"ד של סמוכים ויש דינים אחרים הנידונים בפני ב"ד של הדיוטות. ולא שייך לחייב סמוכים לכתחילה ממצות גירות דעלמא כמו קרבן, שדין סמוכים חל בכהת"כ כמעכב בהכשר ב"ד לדון אפילו בדיעבד. ומאחר שמ"לדורותיכם" למדים שמדאורייתא חלה גירות בזה"ז בפני הדיוטות, ש"מ שמעולם לא היה צורך לסמוכים בב"ד של גירות, ודו"ק.

ג) הנה גירות זקוקה לב"ד של שלשה (יבמות מו:) והקשו הראשונים שאם צריכים לגירות ב"ד של ג' סמוכים הרי הדיוטות אנן והיאך מקבלין גרים בזה"ז. (עיין בתוס' יבמות מו: ד"ה משפט וכו' בגיטין פח: ד"ה במילתא וכו' ובקידושין סב: ד"ה גר וכו' ובחי' הרמב"ן ליבמות מו: ד"ה ש"מ וכו'). ותירצו בעיקר שתי תשובות: א) מקבלים גרים בזה"ז מדין שליחותייהו קא עבדינן (עי' בגיטין פח:) המכשיר הדיוטות בלי סמיכה לדין בזה"ז. ודין שליחותייהו קא עבדינן חל כדין מדאורייתא. ב) מקבלים גרים בזה"ז מגזיה"כ מיוחדת "לדודרותיכם" המחדשת שבזמן שחסרים סמוכים אף הדיוטות כשרים לב"ד של גירות.

אמנם אין שני התירוצים הולמים את פשוטם של דברי הרמב"ם שכן בפ"ה מהל' סנהדרין כשמזכיר דין שליחותייהו קא עבדינן ליכא משמעות שלדעתו הוא דין תורה, ויתכן שסובר שהוא מהוה רק דין דרבנן. אף גזיה"כ של "לדורותיכם" לא נמצאת ברמב"ם בנוגע לבי"ד של גירות. ואכן בפי"ג מהל' אסורי ביאה הל"ו קבע וז"ל וצריך לטבול בפני שלשה וכו' עכ"ל בלי שיחלק בין זמן לזמן ומשמע שלדעתו ההדיוטות כשרים לב"ד של גירות בכל הזמנים, ולא נשתנה הב"ד של גירות מדיינים סמוכים להדיוטות משבטלה הסמיכה. ועולה השאלה היאך מקבלים אליביה גרים בלי שיהיו סמוכים בב"ד.

יתכן שהרמב"ם מבחין בין ב"ד המורה הוראה לבין ב"ד העושה מעשה ב"ד בעלמא. וסובר דב"ד המורה הוראה זקוק מדאורייתא לסמיכה בכדי שיכשר. ואילו ב"ד העושה מעשה ב"ד בלבד ואינו מורה כשר מן התורה בדיינים הדיוטות, ומאחר שאין הב"ד של גירות עושה אלא מעשה ב"ד בעלמא בלי הוראה גם ההדיוטות כשרים לו¹⁷³⁾ועיין לעיל בקונטרס בענין גירות ענף יז אות א' ובענף א' ד"ה תוס' ד"ה מי, ועיין ברמב"ם פי"ג מאיסו"ב הלט"ו - יז ובפ"ד שם הל"א.. ומאידך ב"ד הדן דין תורה בין בעלי דינים ומכריע ומורה, צריכים דייניו להיות סמוכים מן התורה ואין ההדיוטות כשרים בזה"ז אלא משום דין שליחותייהו קעבדינן.

ע"כ קונטרס ענין גירות