רשימות שיעורים על יבמות · דף 2a

ויוצא שדיני האיסור של אשת אחיו תלויים במצות יבום. ולפי"ז י"ל שעצם מצות יבום תלויה באיסור אשת אחיו. וכן נמי משמע מתוס' לקמן (דף ג: ד"ה לא תעשה כו') וז"ל וא"ת ואמאי לא ילפינן דלידחי מעשה דיבום דדחי לא תעשה דכרת דאשת אח כו' ואומר ר"י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה לא תעשה שיש בו כרת דשאני אשת אח דמצותו בכך ואי אפשר בענין אחר לקיים מצות יבום דאל"כ בטלה מצות יבום עכ"ל, ודבריהם מובנים יותר אם נאמר שהמצוה והאיסור תלויים זה בזה⁶⁹⁾עיין עוד לקמן בשיעורים על התוס' (דף ג ב ד"ה לא תעשה כו')..

ועוד ראייה מוכרחת נמצאת בגמרא להלן (דף יג:) דלב"ש בנשא חי ואח"כ נשא מת דאיסור אחות אשה קדים ולא אתי איסור אשת אח וחייל אאיסור אחות אשה הויא לה צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא, ומבואר דמשום שלא חל איסור אשת אח ע"ג איסור אחות אשה דקדים, אין הערוה נופלת ליבום, ולכן לב"ש אינה אוסרת את צרתה. והא ראייה מכאן שנפילה ליבום תלויה באיסור אשת אח גמור. ונראה שהתנאים שחולקים על ב"ש בזה (עיין להלן דף לב. בתוס' ד"ה שנשא חי) מסכימים ליסוד הדברים האלה, אלא דס"ל דהא דאין איסור חל על איסור היינו רק לענין עונש, ברם לענין חלות, האיסור השני שפיר חייל, וכדאיתא בגמ' (להלן דף לג:) שהאיסור השני חל לקוברו בין רשעים גמורים, ולכן היבמה נופלת ליבום ופוטרת את צרתה.

תוס' ד"ה ואחות אשתו. ז"ל אין להקשות דנדה תאסר ליבם אע"פ שמטהרה אח"כ כמו אחות אשתו שאין מתייבמת אפי' מתה אשתו אח"כ דלא דמי דאחות אשה ושאר עריות האיסור עומד על היבם טפי משאר בני אדם אבל נדה לכ"ע אסירא עכ"ל. ונראה בביאור דבריהם דר"ל שאין איסור כרת בעצמו פוטר את היבמה מיבום ומחליצה, אלא הפוטר הוא חלות שם ערוה בגברא, ונדה אע"פ שאסורה בביאה באיסור כרת מ"מ אין בגברא שם ערוה, ולפיכך נופלת ליבום. וסימן לדבר, שנדה אסורה לכל ואילו חלות איסור ערוה אוסר את האשה על אדם אחד בשעה שהיא מותרת לשני. ועוד נמצא ראיה שנדה אינה חפצא של ערוה ממה שקידושין תופסין בה ואין וולדיה ממזרים (לקמן דף מט:), שלא כדין העריות האסורות שאין קידושין תופסין בהן וולדיהן הם ממזרים⁷⁰⁾ואמר רבינו זצ"ל שהיסוד לחילוק זה הוא משום שנדה אסורה בביאה אבל אין איסור אישות בנדה, ואיסור ביאה בעצמו אינו חלות איסור ערוה, כי איסור ערוה חל רק כשיש איסור אישות, והאיסור דאישות שבערוה הוא כ"כ חמור שאפילו מפקיע את עצם חלות האישות. ועיין בחידושי מרן רי"ז הלוי (דף פב ב).. והגר"ח זצ"ל נקט שהדין של יהרג ואל יעבר שחל בגילוי עריות דעלמא אינו חל באשה נדה מאחר שאיננה ערוה, אלא איסור ביאה בעלמא⁷¹⁾עיין ביו"ד (קצ"ה: ט"ז - י"ז) בש"ך (אות כ') ובגר"א (שם אות כ') הסוברים שחל דין יהרג ואל יעבר בנדה. ויתכן לפי דברי הגר"ח זצ"ל שבזה חולק שם הרמ"א עם המחבר וסובר הרמ"א שבנדה לא אמרינן יהרג ואל יעבר, ולפיכך מתיר לבעל לנגוע באשתו נדה לרפאותה מחליה. וע"ע בריטב"א לפסחים (מהדורא חדשה דף כה) דס"ל שאין דין יהרג ואל יעבר חל בנדה מפני שאינה ערוה. אמנם עיין בלשון הרמב"ם (פ"ד מהל' א"ב הל"א) "נדה הרי היא בכלל שאר העריות", דמשמע דנדה מהווה ערוה..

והרא"ש (סימן ב') כתב ז"ל דלא שייך למילף נדה מאחות אשה דלא דמיא לעריות שאסורות ליבם משום קורבות ומותרות לשאר העולם אבל נדה אסורה לכל עכ"ל. מפורש שאיסור נדה אינו איסור ערוה, ולפיכך אינה ערוה ליבום.

וישנה ראייה ליסוד התוס' שהפטור מיבום ומחליצה תלוי בשם ערוה שבגברא ולא באיסור כרת, מדין סוטה ודאי שפטורה מיבום ומחליצה משום דטומאה כתיב בה כעריות (לקמן דף יא.), ואע"פ שאינה אסורה באיסור כרת אלא בלאו, וההסבר הוא שמשום שיש בה חלות שם ערוה בגברא משו"ה פטורה. ובנדה הדין הוא להיפך שאע"פ שאסורה באיסור כרת, מ"מ הגברא אינה ערוה, ולפיכך חייבת ביבום וחליצה. (וע"ע בשיעורים לקמן דף ג: לתוס' ד"ה לפי).

ועיין בת"י (אות ד') שכ' וז"ל א"נ כיון שיש לה היתר ע"י טבילה מקרי יבמה יבא עליה אבל הני אין להם היתר עכ"ל. ונראה דר"ל שנדה אינה ערוה מכיון שיש לה היתר ע"י טבילה, שלא כעריות דעלמא שאין להן היתר, ולפיכך פטורות מיבום ומחליצה. וצ"ע שהרי גם לאחות אשתו יש היתר כשמתה אשתו, ואעפ"כ מקרי ערוה ופטורה מיבום ומחליצה, ומ"ש אחות אשתו מנדה שאינה ערוה מכיון דיש היתר לאיסורה.

ונראה דשאני איסור הנדה משום דחלות איסור נדה הוי חלות איסור לזמן, שנדה נאסרה מעיקרא רק עד השעה שתטהר. והראייה מתוס' במס' גיטין (דף ב: ד"ה עד א' נאמן באיסורין) וז"ל וא"ת ומנ"ל דעד א' נאמן באיסורין וי"ל דילפינן מנדה דדרשינן בפרק המדיר וספרה לה לעצמה, וא"ת א"כ אפילו איתחזיק איסורא וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא איתחזק איסורא וגם בידה לטבול עכ"ל. יסוד דברי התוס' שאין נדה מהוה איתחזק איסורא משום דעצם איסור נדה עומד להיתר לכשתטהר. דאיסור נדה חל כאיסור לזמן. ודומה לאיסורי טבל ונדר המהוים איסורים לזמן מפני שיש בהם מתירים (נדרים דף נח.), דהיינו שהמתיר שלהם חל ונמצא בעצם חלות איסוריהם מלכתחילה. והוא הדין באיסור נדה דחל מלכתחילה לזמן, ולפיכך נדה אינה חלות שם ערוה. משא"כ איסור אחות אשה, דמעיקרא חל כחלות איסור לעולם, אלא שאח"כ כשמתה אשתו אזי פקע האיסור מחמת המתיר דמיתה. ומאחר שהאיסור מלכתחילה חל כחלות איסור לעולם חל בה חלות שם ערוה.

ועוד נראה לחלק בין נדה לבין אחות אשתו משום דבנדה טבילה מתרתה, דבכך יש היתר לאיסורה, ולפיכך איננה ערוה, ואילו מיתת אשתו אינה מתרת את אחותה, אלא שכל עיקר חלות השם של אחות אשתו הופקע אחרי שאשתו מתה, שחסר עצם החפצא של אחות אשתו וממילא הותרה. אך אין בכך חלות מתיר דאיסור אחות אשתו, שלא כבנדה שהטבילה מתרת את איסורה. ומשום הכי נדה אינה איסור ערוה, ואילו אחות אשתו מהוה איסור ערוה.

אלא דאכתי צ"ע דלכאורה גם נדה לאחר שטבלה אינה חפצא דנדה מפני שטומאתה פקעה כשטבלה וממילא הנדה הותרה לבעלה בדומה לאחות אשתו אחרי מיתת אחותה. ונראה דיעויין בתוס' בב"ק (דף יא. ד"ה דאין) וז"ל וא"ת לר"א דאמר חוששין משום דאין מקצת שליא בלא ולד אבל אם היה מקצת שליא בלא ולד לא היתה חוששת ה"ד אי ברה"ר אפי' בחד ספיקא מטהרין ואי ברה"י אפי' ספק ספיקא נמי טמא כו', וי"ל דשמעתין איירי לענין לאוסרה לבעלה עכ"ל. ויוצא איפוא מתוס' שאם נקטינן שיש מקצת שליא בלא ולד והספק נולד ברה"י הרי היא טמאה טומאת נדה, ואעפ"כ מותרת היא לבעלה, כי האיסור לבעלה אינו תלוי בחלות טומאת נדה⁷²⁾וכמו"כ איתא בס' הכוזרי (חלק ג') שהאיסור של נדה לבעלה איננו תלוי בחלות טומאת נדה ושהאיסור לבעלה איסור בפני עצמו הוא. וכמו"כ כ' בשב שמעתתא (שמעתתא א' פי"ד) ובנודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' ק"כ). ומאידך בחידושי ר' שמעון לב"ק (סי' י"ד) ובשערי ישר (שער א' פי"ג) איתא שאיסור הנדה תלוי בטומאתה. וע"ע בס' אתוון דאורייתא (סי' י').. ולפי"ז י"ל דה"ה לענין טהרת הנדה ע"י טבילה במקוה, שיש בזה שני דינים שונים - לענין טומאה, הטבילה מטהרת, ואילו ההיתר לבעלה אינו חל מחמת שאינה טמאה בטומאת נדה ואינה חפצא דנדה, שהרי האיסור אינו תלוי בטומאה, אלא שהטבילה מתרת את האיסור דנדה לבעלה וחלה כמתיר בפני עצמו. ולכן ס"ל לת"י שאיסור נדה אינו איסור ערוה כי יש היתר לאיסורה, משא"כ אחות אשתו המהוה איסור ערוה כיון שאין היתר לאיסורה דהיינו שאין לאיסורה מתיר, ומה שמותרת אחרי מיתת אשתו הוא משום שבמיתת אשתו חסר החפצא של האיסור, כי אחרי מיתת אשתו אינה עוד אחות אשתו, וממילא הרי היא מותרת.

בא"ד. ואפילו בנדתה משמע בפסחים ס"פ אלו דברים דבת ייבום היא כו' משמע דקני לה עכ"ל. וצ"ע מ"ש נדה שאם בא עליה קני לה, ואע"פ שעובר באיסור כרת, מאלמנה שנפלה לייבום לכ"ג שאם בא עליה לא קני לה (עי' לקמן דף כ:) מכיון שאין עשה דייבום דוחה ל"ת ועשה, והרי עשה דיבום אף אינו דוחה ל"ת שיש בו כרת, כי המייבם את יבמתו נדה עובר באיסור כרת, וא"כ אמאי קני לה.

ונראה לחלק שאין איסור ביאה בעצמו מונע חלות קנין יבום אלא רק איסור אישות בלבד. ונדה אסורה באיסור ביאה אך לא באיסור אישות, שהרי מותר לקדש נדה. ואילו אלמנה לכ"ג אסורה באיסור אישות, כי אסור לכ"ג לקדש אלמנה, וכ"ג לוקה כשקדשה ובעלה, וכיון שעצם האישות נאסרת לכ"ג ולא רק הביאה בלבד, ולכן כ"ג שייבמה לא קנאה⁷³⁾עיין בחידושי מרן רי"ז הלוי (דף פב ב). ועוד עיין לעיל בהערותנו שהבאנו שהחסרון באלמנה לכ"ג הוא בדין "ולקחה לו לאשה", ולפי המבואר היינו רק כשהאישות עצמה אסורה ובכן אינה "אשתו לכל דבר" משא"כ בנדה דמהוה איסור ביאה בלבד והאישות מותרת ולכן הויא "אשתו לכל דבר"..

והנה שיטת הרמב"ם בכל חייבי לאוין שאין לוקין רק אם קידש ובעל דהרמב"ם כתב (פי"ז מהל' א"ב הל"ב) וז"ל כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים אלו בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה, ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה שנא' לא יקחו עד שיקח ויבעול עכ"ל. וכמו"כ נמי פסק הרמב"ם באיסור ממזר לישראל (פט"ו מהל' איסורי ביאה הל"ב) ז"ל אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראל שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין. קידש ולא בעל אינו לוקה. בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרת שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כ"ג באלמנה כמו שיתבאר עכ"ל. חזינן ברמב"ם דבכל חייבי לאוין אין מלקות אלא אם קידש ובעל (חוץ מאלמנה לכ"ג ואכמ"ל בזה)⁷⁴⁾אך עיין בהשגת הראב"ד (פט"ו מא"ב הל"ב) החולק על הרמב"ם וסובר בחייבי לאוין שלוקה על ביאה בלי קידושין וז"ל השתא איסור כהונה דכתיב ביה לא יקח אמרי' בעל ולא קידש לוקה הנך פסולין דלא כתיב בהו אלא ביאה לחודה לא כל שכן והדין נותן שהביאה תאסר כדי שלא ירבה ממזרות בישראל ופצוע דכא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה עכ"ל.. ומבואר ברמב"ם דס"ל בכל חייבי לאוין שאישות הוי' מגופו של האיסור ואינו עובר באיסור גמור ללקות עליו אלא אם כן קידש ובעל⁷⁵⁾עיין בקידושין (דף עח א), וברמב"ם פי"ז מהל' איסורי ביאה (הל"ב - ג'), גם עיין בב"מ (דף י ב) בדין אין שליח לדבר עבירה ובתוס' שם.. משא"כ בנדה שמותר לקדשה ועובר באיסור גמור בביאה בלבד וכדכתב הרמב"ם (פ"ד מהל' איסורי ביאה הל"א) וז"ל הנדה הרי היא כשאר כל העריות, המערה בה [בין כדרכה בין שלא כדרכה] חייב כרת עכ"ל.

וחילוק זה שבין נדה לבין שאר איסורי ביאה מצינו ברמב"ם נמי בנוגע לאיסור זונה לכהן שכתב (בפי"ח מהל' איסורי ביאה הל"א - ב') וז"ל מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כו' בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה לכל כו' והבא על הנדה אע"פ שהיא בכרת לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי אינה אסורה להנשא לו כו' אבל הנבעלה לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואין מיוחדין בכהנים או מאיסורי עשה ואצ"ל למי שהיא אסורה לו משום ערוה או לעכו"ם או לעבד והיא אסורה לו להנשא הרי זו זונה עכ"ל.

ולפי"ז מבוארת הסוגיא לקמן (דף כ:) דבסלקא דעתא דהש"ס רצה לומר שהיבם אינו קונה כל חייבי לאוין מן התורה, ואע"פ שקונה יבמתו נדה, והוא משום דשאני חייבי לאוין שאסורים באיסורי אישות משא"כ נדה האסורה באיסור ביאה בלבד ולא באיסור אישות.

ועוד נראה לחלק בין אלמנה לכ"ג שהמייבמה לא קנאה לבין נדה שהמיבמה קנאה, דשאני באלמנה לכ"ג שהגברא דאלמנה אסורה לו, ולפיכך מופקעת היא מקיום יבום בתורת גברא⁷⁶⁾ואולי המקור לזה הוא גזיה"כ יבמתו יש לך יבמה אחת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום, עיין בגמרא לקמן (דף כ א) ובתוס' לקמן (דף כ ב ד"ה גזירה). ומשו"ה אם בעלה לא קנאה, ומאידך נדה לא נאסרת בתורת גברא אלא דאריה דאיסורא רכיבא עליה, ונאסרת כל זמן נדותה, אמנם הגברא עצמה ראויה ליבום, ולכן אם היבם בא עליה בעת נדתה קנאה.

בא"ד. ועוד נראה לחלק דאחות אשה אע"פ שמתה אשתו אחרי כן שוב לא תזקק ליבום כיון שנפטרה שעה אחת משום שנאמר דרכיה דרכי נועם כו' אבל נדה דרכי נועם היא דלבעלה נמי צריכה להמתין עד שתטהר עכ"ל. ומשמע קצת אליבא דדיעה זו דנדה אינה נופלת לזיקת יבמין בעת נדתה ומותרת לשוק, ורק לכשתטהר תזדקק ליבום לאחר זמן⁷⁷⁾ניתן לדון הרבה במשמעות לישנא דתוס' דמשתמע לכמה אנפי ואין הכרע סופי. ובשיעורים נקט שנדה מותרת לשוק ונופלת בזיקה רק לאחר זמן לכשתטהר.. והיא שיטה מחודשת מאד, דלפי"ז הדין "כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ונאסרה לעולם", לא חל בנדה כי נדה נופלת לזיקה לאחר זמן לכשתטהר, אך בעת נדתה הרי היא מותרת לשוק.

ונראה שתוס' סוברים שאע"פ שנדה אינה חפצא של ערוה וכדמבואר למעלה ואינה פטורה מדין ערוה, מ"מ חל בה הכלל שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, שמאחר שאסור לייבמה והיבם אינו קונה אותה, לכן גם אינה עולה לחליצה, וזיקתה ממילא פקעה ומותרת לשוק. אך דינה שונה מערוה דעלמא, כי ערוה פטורה ומופקעת מזיקה מעיקרא דדינא, ואינה ראויה לזיקה כלל וחל בה דין דרכיה דרכי נועם, ומשום כך חל בה הכלל שכל שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים, ומשנאסרה בשעת מיתת בעלה נאסרה לעולם כיון שאינה בת זיקה כלל. משא"כ נדה שתחילת דינה אינו הפקעת זיקה, אלא איסור יבום, וזיקתה ממילא פקעה כי אינה ראויה לא לקיום יבום ולא לקיום חליצה, ודרכי נועם הוא שהנדה תיפול ליבום ולחליצה לכשתטהר מנדתה לאחר זמן, דלבעלה נמי צריכה להמתין, ומשו"ה הכלל דנאסרה שעה אחת כו' לא חל בה.

אלא דצ"ע בזה דבשלמא נדה אינה בת יבום בשעת נדתה בדומה לאלמנה לכ"ג (לקמן דף כ. - כ:), שמאחר שביאת היבום אסורה מפני שאין עשה דוחה ל"ת ועשה לכן אינו קונה אותה אם ייבמה, וה"ה ביאת היבום ביבמתו נדה שאסורה באיסור כרת לכן אינו קונה אותה מפני שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, אבל צ"ע מדוע מותרת נדה לשוק בלי חליצה, ומ"ש מאלמנה לכ"ג שאסורה לשוק בלי חליצה, ודינה שתחלוץ ולא תתייבם, וה"ה צ"ל דין הנדה.

ויעויין בתוס' לקמן (דף כ: בד"ה גזירה) שיש גזיה"כ מיוחדת - יבמתו יש לך יבמה אחת שעולה לחליצה ואינו עולה ליבום - שמרבה אלמנה לכ"ג לחליצה ולא ליבום, ולכן לא חל באלמנה לכ"ג את הכלל שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. ונראה דגזיה"כ דיבמתו אינה חלה בנדה כי שאני נדה מאלמנה לכ"ג. וההבדל בין נדה לבין אלמנה לכ"ג הוא, שבאלמנה לכ"ג חלות השם דאלמנה חל בגברא, וחלות השם דאלמנה שבגברא אוסרתה. ואילו נדה אינה אסורה מפני חלות שם שבגברא, אלא דאריה דאיסורא רכיבא עליה בעת נדתה וטומאתה, ומשו"ה נדה אינה נכללת בגזיה"כ דיבמתו שלא כמו אלמנה לכ"ג, כי גזיה"כ דיבמתו חלה רק באיסורים שחלים מפני חלות שם בגברא, ואדרבא בנדה חל הכלל שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה וזיקתה פקעה ממילא, וחוזרת ונופלת לאחר זמן לכשתטהר⁷⁸⁾צ"ע, דלכאורה הכלל מדאורייתא שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה חל רק באשה דלא תפסי בה קידושין וכדאיתא לקמן (דף כ ב) ובנדה הרי קידושין תופסין. אך מצינו נמי את הכלל דכל שאינו עולה כו' במעוברת דתפסי בה קידושין (לקמן דף לה: - דף לו א)..

ויל"ע אליבא דדיעה זו, מה יהיה דין הנדה אם תתקדש לשוק בעת נדתה, האם תזדקק ליבום לכשתטהר או שתהיה פטורה משום אשת איש. ועיין בתוס' להלן (דף טז. ד"ה בני צרות) דחידשו שאם קידושין תופסין ביבמה לשוק, ומתקדשת היבמה לשוק שאינה נפטרת מזיקה. וז"ל היבמה שנתקדשה לשוק אפשר לתקן ע"י גירושין שתתייבם הלכך לא פקעה זיקה עכ"ל. ונראה אליבא דתוס' דאיסור אשת איש אינו חלות שם ערוה לענין יבום ואינה פוטרת את היבמה מחליצה ומיבום, ונראה דה"ה בציור דידן.

אך יל"ע במה שביארנו אליבא דתוס' שנדה מותרת לשוק בשעת נדתה ואינה בת זיקה כלל, דהא בתחילת דבריהם הקשו תוס' מהגמרא בפסחים דמשמע שאם היבם בעל נדה קנאה, וחזינן דבזמן נידתה נמי בת זיקה היא.

וראה עוד בתוס' כאן שכתבו וז"ל ואפילו בנדתה משמע בפסחים ס"פ אלו דברים (דף עב:) דבת יבום היא דקאמר ר' יוחנן אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ופריך עלה מ"ש יבמתו דקעביד מצוה עכ"ל. וצ"ע למה כתבו ד"משמע" מהגמרא דנדה בת יבום היא, הרי בגמרא איתא במפורש שנדה בת יבום היא ושאם בא עליה קעביד מצוה.

ונראה שבערוה חלים שני דינים דהפקעת יבום וזיקה: א) בשעת הנפילה; ב) לאחר הנפילה. והנה בערוה בשעת נפילה חל דין פטור ונאסרה ליבום לעולם (עיין לקמן דף ל.). ואילו כשנעשית ערוה לאחר הנפילה לא חל דין פטור לעולם אלא רק דין הפקעת זיקה. והראייה דאיכא מ"ד דבערוה לאחר הנפילה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה שחוזרת להיתירה הראשון (לקמן דף מא.), משום דלא חל בה דין פטור אלא רק הפקעת זיקה בשעת איסורה וכשהותרה חוזרת להתירה.

ולפי"ז י"ל דס"ל לתוס' דאפילו אם ננקוט שנדה פטורה מיבום בתורת ערוה, דה"מ בנדה בשעת הנפילה כשחל חלות הדין של פטור גברא דערוה, ונדה דמחייבי כריתות היא חל בה שם ערוה בגברא בשעת הנפילה ופטורה מיבום. משא"כ אם היבמה היתה טהורה בשעת הנפילה ונעשית נדה אח"כ, דלא חל אז דין ערוה הפטורה מיבום. דדין ערוה לאחר הנפילה אינו פטור גברא אלא רק דין הפקעת חלות הזיקה, דערוה דאינה בת אישות אינה נמי בת זיקה. דה"מ בשאר העריות, ואילו נדה מכיון דבת אישות היא ראויה היא לזיקה. ובכן י"ל דהא דאיתא בפסחים (דף עב:) דבבא על הנדה קעביד מצוה, מיירי רק ביבמה שהיתה טהורה בשעת הנפילה ואח"כ נעשית נדה, דבת אישות וזיקה היא ומשו"ה לא פקעה זיקתה ואם ייבמה קעביד מצוה. משא"כ יבמה שהיתה נדה בשעת הנפילה שמאחר שחל בה שם ערוה משו"ה חל בה נמי את הפטור דערוה מיבום. ועל ס"ד זה כתבו התוס' שמהגמרא בפסחים "משמע" דמיירי אפילו ביבמה שהיתה נדה בשעת הנפילה ודלא מיירי רק באופן שנעשה נדה לאחר הנפילה⁷⁹⁾וע"ע בשיעורים לקמן (דף טז א) תוס' ד"ה בני צרות ואף (דף ל א) ד"ה אימא מיגו כו'.. ולפי"ז יתכן דככה ס"ל לתוס' לפנינו לפי מסקנתם שאם היתה נדה בשעת הנפילה הותרה לשוק כל זמן שהיא נדה אלא שנזקקת לאחר זמן וכשתטהר דדרכי נועם הוא. ואילו אם נעשית נדה לאחר הנפילה אזי לא פקעה הזיקה, ואם ייבמה בנדתה קנאה וקעביד מצוה, שרק באופן הזה כשנעשית נדה לאחר הנפילה איתא במס' פסחים שאם ייבמה קעביד מצוה.

ועוד צ"ע במה דס"ל לתוס' דכשהיתה נדה בשעת הנפילה לא חלה זיקה כלל משום שאינה עולה לא ליבום ולא לחליצה, דא"כ קשה מ"ש ממעוברת (דף לה:) אליבא דריש לקיש שג"כ אינה עולה לא ליבום ולא לחליצה כל זמן שהיא מעוברת ומ"מ אסורה לשוק, ומ"ש בנדה שזיקתה פקעה ומותרת לשוק.

ויתכן דשאני מעוברת מנדה, דמעוברת אע"פ שאינה בת קנין יבום על פי גזיה"כ "ובן אין לו עיין עליו", מ"מ הויא בת מצות ביאת יבום, ומשו"ה זקוקה היא למצוה ולא נפטרת לשוק כמו נדה שאינה בת יבום כלל, לא לקנין ולא למצוה, ומשו"ה נדה נפטרה ומותרת לשוק בעת נדתה, שלא כמעוברת דעדיין זקוקה היא ואינה מותרת.

והא ראייה דמעוברת זקוקה למצוה משיטת רש"י (לקמן דף לה: ד"ה דלא סגי) דס"ל שאם בא היבם על המעוברת ואח"כ הפילה שחייב דוקא לחזור ולבא עליה ולייבמה ואינה יוצאת לא בחליצה ולא בגט, ולכאורה יפלא על שיטתו, שאם לא קנאה כשבא עליה כשהיתה מעוברת למה לא יחלצה אחרי שהפילה שהרי עדיין זקוקתו היא, ולמה חייב רק לבוא עליה ולייבמה ואינו יכול לחלצה.

ונראה שהביאור ברש"י הוא דביאת מעוברת אע"פ שאינה קונה מ"מ מהווה מעשה יבום שבכך מקיים היבם מצות ביאת יבום. ומאחר שבביאתו קיים מצות יבום משו"ה אינו יכול לחולצה אח"כ, דא"א לקיים מצות חליצה אחרי שכבר קיים מצות יבום, ועדיין זקוקה היא לקנין היבום שהרי בביאתו כשהיתה מעוברת לא קנאה. ומשו"ה חייב לבוא עליה אחרי שהפילה לגמור את קנין היבום. והחידוש ברש"י דיבום המעוברת חל בשתי ביאות - בביאה ראשונה כשהיתה מעוברת שבכך קיים מצות ביאת יבום, ובביאה שניה אחרי שהפילה שבכך קנאה קנין יבום.

ויוצא שמעוברת זקוקה למצות יבום בשעה שהיא מעוברת, משא"כ נדה שאינה זקוקה לא למצוה ולא לקנין, שהרי אסור ליבמה באיסור כרת כערוה, ומשו"ה נדה נפטרה והותרה לשוק בעת נדתה שלא כמעוברת שזקוקה היא למצוה, ולכן אסורה היא לשוק כל זמן שהיא מעוברת.

ברם יתכן פירוש אחר בתוס', דבאמת הזיקה חלה בשעת נדתה, ואע"פ שאינה עולה לחליצה וליבום אסורה לשוק - כמו דין המעוברת. ולפיכך אם בא עליה קנאה וכדמשמע במס' פסחים. והדין של נאסרה שעה אחת אינו חל בנדה, כי הכלל ההוא חל רק כשיש הפקעת חלות זיקה לגמרי כבערות אחות אשה שהותרה לשוק, ומשום דערוה מופקעת מזיקה והותרה לשוק דרכי נועם הוא שלא תזדקק עוד לזיקת יבמין ותיאסר לשוק לאחר זמן. שאני נדה דזיקה חלה בה בעת נדתה ואסורה לשוק היא ומשו"ה לכשתטהר הרי היא מחוייבת ביבום ובחליצה דדרכי נועם הוא מאחר שחלה בה זיקה ונאסרה לשוק גם בשעת נדתה. אמנם עדיין צע"ק דמ"ש במעוברת שאם בא עליה לא קנאה ואילו בנדה קנאה.

ויתכן דשאני במעוברת שהגברא מופקעת מקנין היבום, אך לא ממצות מעשה ביאת היבום, וכדמבואר אליבא דרש"י הנ"ל. ומאידך נדה הויא בת קנין יבום אלא דליכא בה מצות ביאת יבום משום שביאתה אסורה. ומ"מ הנדה והמעוברת שוות שבנות יבום הן במקצת - המעוברת למצוה והנדה לקנין - ומשו"ה הרי הן זקוקות ומתייבמות לאחר זמן ביבום גמור שחל בין לקנין ובין למצוה. משא"כ בערוה שבשעתה אינה בת יבום כלל, לא למצוה ולא לקנין, ומשו"ה נפטרת לגמרי ומותרת לשוק, ואינה זקוקה לאחר זמן מפני שאין זה מדרכי נועם לומר שתפטר בשעתה לגמרי ושתזדקק לאחר זמן. וצ"ע בכוונת התוס'.

בא"ד. אבל מה שממתנת מחמת שהוא קטן ואינו ראוי לביאה הוי שפיר דרכי נועם דאינו מחמת איסורה והוי כאילו הלך יבם למדינת הים עכ"ל. ר"ל שהחסרון בקטן הוא במציאות בלבד, ומשום שאינו בר ביאה, וכאילו הלך יבם למדינת הים, אבל אין כאן חלות הפקעה כמו בערות אחות אשה שמופקעת מזיקה, ולפיכך שתזדקק אחות אשה לאחר זמן איננו דרכי נועם, משא"כ בקטן.

ולפי"ז מיושב נמי אמאי לא חל בקטן הכלל שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, והביאור כי קטן בר יבום הוא אלא שבמציאות אינו יכול לבעול, ולפיכך לא חל בו הכלל שכל שאינו עולה וכו', ואינו דומה לנדה שאינה ראויה ליבום משום שנאסרה באיסור ביאה, ולפיכך לדיעה זו בתוס' הכלל שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה חייל בנדה ופטורה בשעת נדתה גם מיבום וגם מחליצה.

ז"ל: ואע"ג דלאו בת יבום היא בעת נדתה חליצתה חליצה ולא דמי לחליצת מעוברת דלא שמה חליצה לריש לקיש לקמן בפרק החולץ (דף לה:) משום דאינה עולה ליבום דשאני נדה שעומדת לטבול ולטהר כדרך כל הנשים אבל מעוברת שמא תלד עכ"ל. ובביאור ההבדל שבין נדה למעוברת, דנדה עולה לחליצה ולא ליבום ואילו מעוברת אינה עולה לא לחליצה ולא ליבום, נראה דהרא"ש ס"ל שמעוברת מופקעת מיבום בתורת גברא, וכשהגברא מופקעת מיבום חל הכלל שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, ולכן מעוברת לא מתייבמת ולא חולצת. משא"כ נדה, שהגברא אינה מופקעת מיבום, שהרי עומדת לטבול ולטהר כדרך כל הנשים, והא דנדה אינה מתייבמת אינו אלא משום שמעשה היבום נאסר באיסור כרת, ולכן הכלל שכל שאינה עולה וכו' אינו חל. משא"כ במעוברת שהגברא מופקע מיבום, ומשו"ה מופקעת נמי מחליצה, ע"פ הכלל שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה.

בא"ד. ועוד דאף אם בא עליה בנדתה קנאה כדמוכח בפסחים כו' יבמתו נדה בעל פטור ופריך מ"ש דקא עביד מצוה כו' אלמא משמע דקני לה אם בא עליה כו' עכ"ל. משמע שיש שתי דיעות ברא"ש האם ביאת יבמה נדה קונה או לא. ופליגי אם נדה דומה לאלמנה לכ"ג שאם בא עליה הכ"ג לא קנה. ונראה שניתן להשוות נדה לאלמנה לכ"ג כי בשתיהן ביאת היבום אסורה. ומאידך ניתן להבחין ביניהן משני טעמים וכנ"ל בתוס': א) דשאני איסור אלמנה לכ"ג דהוי איסור אישות משא"כ נדה שאינה אסורה באיסור אישות אלא באיסור ביאה; וב) דשאני אלמנה לכ"ג שהאיסור הוא בגברא משא"כ בנדה שהגברא לא נאסר אלא שהאיסור חל מחמת החפצא של טומאה, ולפיכך רק באלמנה לכ"ג אמרי' שאם בעלה לא קנה, ואילו אם בעל היבם את יבמתו נדה קנה.

ובעצם דין אלמנה לכ"ג שאם בעלה לא קנה נראה שאין דין זה שייך כלל לדין מצוה הבאה בעבירה, כי מצוה הבאה בעבירה פוסלת רק קיום מצוה ולא חלות קנין, והא ראייה מקידשה בגזל שמקודשת (פ"ה מהל' אישות הל"ז, קידושין דף נב) וחזינן שקנין הקידושין חל בעבירה, ואע"פ שלא קיים מצות קידושין. וה"ה ביבום, קנין היבום אינו תלוי במצות היבום, ואף כשעבר על עבירה בשעת ביאת היבום אינו בדין שיגרע הקנין, אע"פ שאינו מקיים את המצוה⁸⁰⁾עיין בס' מנחת חינוך מצוה תקצ"ח בדין מי שייבם את יבמתו בלי כוונת מצוה האם קונה אותה או לא. וע"ע בשיעורים למעלה ד"ה הקדמה: קנין יבום ומצות יבום.. אלא הא דכ"ג שיבם אלמנה לא קנה זהו דין מיוחד ביבום, ומבואר לפי מה שחילקנו בין אלמנה לכ"ג לבין נדה, דדוקא באיסור אלמנה לכ"ג לא קונה ואילו באיסור נדה קונה⁸¹⁾עיין ברשימות שיעורים למס' סוכה בקונטרס מצוה הבאה בעבירה שלרמב"ם דין מצוה הבאה בעבירה מוגבל לגזילה בלבד ולא לעבירה בעלמא בשעת המצוה, ואליביה פשיטא דלא חל דין מצוה הבאה בעבירה ביבום של איסור..

שיטת הרמב"ם (פ"ו מהל' יבום הל"ח - י') שיסוד הפטור של ערוה מיבום ומחליצה הוא משום שאין בערוה חלות אישות, ולכן אף זיקת יבמין לא חלה בה כי זיקה מהוה חלות אישות (וכנ"ל בשיעורים דף ב. ד"ה חמש עשרה נשים וכו'), והערוה פטורה מיבום ומחליצה מכיון שאינה בת זיקה. ולפי"ז פשיטא דנדה דהוי' בת אישות, אינה ערוה ליבום ונופלת ליבום ולחליצה⁸²⁾אך ברמב"ם הל' יבום לא מוזכר מהו דין הנדה אם היבם בעלה אם קנה אותה או לא, וצ"ע..

ובנוגע ליבום וחליצה במלך כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' מלכים הל"ג) וז"ל ואינו חולץ שנאמר וירקה בפניו וזה בזיון ואפילו רצה אין שומעין לו שהמלך שמחל על כבוד אין כבודו מחול, והואיל ואינו חולץ אינו מיבם. וכן אם מת הוא כיון שא"א ליבם את אשתו כך אין חולצין לה, אלא תשב לעולם בזיקתה עכ"ל. ולכאורה פסק הרמב"ם תמוה דמשמע דנקט כאן את הכלל שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, ולפי מה דביארנו בשיטת הרמב"ם דס"ל שהכלל הזה חל דוקא במקום ערוה כשיש הפקעת זיקה, אינו ענין לאופן דמלך וכשיש מניעה צדדית שלא לייבם או לחלוץ מפני בזיון המלך, שהרי בזיונו אינו פוגם הזיקה. ויעויין שם בכ"מ שמפרש את כל דיני הרמב"ם מטעם בזיון וז"ל ומפרש רבינו שטעם שאינו חולץ משום בזיון דידיה וכיון שאינו חולץ אינו מייבם, ואין מייבמין את אשתו לפי שהיא אסורה להם, גם אין חולצין לה כיון שאפילו יחלצו לה היא אסורה להנשא משום דגנאי הוא למלך שתהא אלמנתו חולצת מנעל. ורש"י פי' הטעם שאסור הוא לייבם בזיון הוא לו לקום על שם אחיו עכ"ל. ולפי דבריו יוצא שדברי הרמב"ם מטעם בזיון הם, כי בכל אופן שהמלך מייבם או חולץ או שאלמנתו מתייבמת או חולצת מתבזה המלך, ומשו"ה בין יבום ובין חליצה בכל אופן אסורין. אמנם הכלל שכל שאינו עולה וכו' אינו חל כאן, ודו"ק.