רש"ש על כתובות · דף 33b

גמרא וכי תעלה ע"ד שזה מהלך בשוק וזה נהרג. ק"ל אלמה לא. עדים זוממין יוכיחו דלא הרגו ונהרגין. והם לא עשו מעשה. וכש"כ רוצח שעשה מעשה שהכהו מכת מיתה עי' סנהדרין (עח ב) במשנה. ועוד דבעדים זוממין ג"כ לא חשבינן זה לחידוש מדרצה למילף לעיל מינייהו בעלמא דמשלם ואינו לוקה. זולת לר"ע מצינו בריש מכות דס"ל דהוי קנסא מטע"ז (וכן לר"מ אחריו שם ד ב) וקנס הוי חדוש ולא גמרינן מיניה. ועוד נלע"ד דאף ר"ע לא אמר אלא בכאשר זמם דממון אבל במיתה לא מצינו בכה"ת שיהא קנס. ושם עיקר הגי' נראה שהרי לא עשו מעשה ומשלמין ודלא כפרש"י שם. ותדע שהרי ר"נ ל"א שם אלא שהממון ביד בעלים ומשלמים. וכוונת הגמרא כאן נראה משום דכמה קראי מוכחי דא"ח עד שימות. מכה איש ומת. או באיבה הכהו בידו וימות. ושאר קראי טובא. ועמש"כ בב"ק (מב ב):

גמ' שם או לרבות את השליח. נל"פ כיון דהאי או מיותר דריש ליה ע"פ מדת דרך קצרה כאילו הוה כתיב וטבחו (ר"ל ע"י עצמו) או ע"י אחר. עמש"כ בש"ר פ"א אות ל"ה ובפ"ג אות י"ג דוגמאות לזה:

גמ' שם תחת לרבות את השליח. נראה דדריש ישלם תחת דאף אם העמיד אחר תחתיו לעשות הטביחה או המכירה ג"כ ישלם:

רש"י ד"ה אלא לרבי. אלא משלם דמי האשה ליורשיה. וכן פי' בסנהדרין ובחגיגה. ולע"ד ה"נ דדוקא בכופר הוא דאמרינן בב"ק (מב ב) דאין הבעל יורשה דכיון דאינו משתלם אלא לאחר מיתה ה"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. אבל הכא מדין נזק אתינן עלה. זכתה מחיים ויורשה הבעל ע"ש בסוגיא:

תד"ה לאו. אבל קנס לא מחייב אלא ע"פ ב"ד כדאמרי' כו'. לכאורה מנ"ל דממעטינן מרשיע א"ע אפי' לצאת יד"ש דלמא הכוונה אשר ירשיעון אלהים ישלם וגו' ר"ל ע"פ ב"ד ובכפיה פרט למרשיע א"ע דאינו משלם ע"פ כפיית ב"ד. אבל לצאת יד"ש מעצמו משלם. ונ"ל דחילייהו דהתוס' מההיא עובדא דר"ג (ב"ק מד ב) שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח כו' פי' מפני שחשב שיצא לחירות עי"ז וא"ל ר' יהושע שאין בשמחתו כלום מפני שהודה מעצמו. פי' ואכתי נשאר עליו איסור עשה דמשחרר עבדו. ודברי תוס' שלפנינו נעלמו מבעל קה"ע בתוספותיו בירושלמי ד"ה והתני שהקשה מדוע לא מוקמינן מתניתין דא"נ שיש להן קנס בבא לצאת ידי שמים. ובלא"ה תמוהין דבריו דא"כ אפי' הבא על בתו נמי: