מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מעשר שני · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 10

מתני' דר"מ וכו' כהדא דתני וכו'. כבר בארתי מזה לעיל בד"ה אבל נותנין זה לזה מתנת חנם ע"ש ותמצא פירוש האמיתי לשיטתא דהאי תלמודא וכן פי' המשנה המוכרח לשיטתא דתלמודא דילן ולענין דינא וכמבואר שם מהתוספתא ובביאור האמיתי בס"ד:

מעשר בהמה אין מוכרין אותו וכו'. פירשתי המתני' בפנים לפי המסקנא דהש"ס דילן בריש פ"ה דבכורות ובפ"ק דב"ק ודתמורה בענין בכור בזמן הזה דבו דוקא אמרו דמוכרין אותו תמים חי וכך הם דברי הרמב"ם בפ"א מהלכ' בכורות בהלכה י"ז וי"ח לענין בכור ובפ"ו בהלכה ה"ו לענין מעשר בהמה. ובענין קידוש אשה בהם לא ביאר דבריו בהדיא אבל מובן הוא דעתו מדבריו דזה הכלל כל שאסור למכרו אסור לקדש בו דהוי כמכר וכדאמר הכא לעיל בהלכה א' וכבר בארתי לעיל מזה בד"ה מפני שכתוב בו קדושה דדעתו ז"ל דכל שאסור למכור אסור לקדש בו לכתחלה ונבאר כאן לדעתו לענין דיעבד דבפירות שביעית פסק דבדיעבד מקודשת כמוזכר לעיל וכמסקנת הש"ס בקידושין וכן הכא וכמבואר לעיל שם ובמע"ש פסק כר"מ דאינה מקודשת. וכאן במעשר בהמה ובבכור דלא ביאר בהדיא אלא דיני דמכירה אבל סמך עצמו על הכלל וא"כ לכתחלה ודאי אסור לקדש במעשר בהמה כדתנינן במתני' ואע"ג דבשאר קדשים קלים נראה דדעתו ז"ל לפסוק כר"י הגלילי דאמר מחיים ממון בעלים הוא וכדמוכח מדבריו בריש פ"ח מהלכ' נזקי ממון שכ' דדוקא קדשים שיש בהן משום מעילה אין בהן דין נזקין וכו' ובשלמים ובתודה שהזיקו גובה מבשרן וכו' וזהו כרבא דפ"ק דב"ק דף י"ג ודעתו כיש שפסקו שהביא הרא"ש שם דרבא גופיה חזר בו וס"ל הכי ולא כדעת התוס' דרבא אליבא דר"י הגלילי הוא דקאמר וכבר זכרתי מזה בחבורי פ"ק דב"ק בהלכה ב' ולענין קידושין בשאר קדשים קלים נראה ג"כ דדעתו כדעת הרשב"א שהבאתי בפ"ב דקידושין בהלכה ז' שכתב דדיוקא דהש"ס דמדייק התם מדקתני המקדש בחלקו וכו' למסקנא הוא ומילתא דפסיקתא ניחא ליה למיתני דהיינו לאחר שחיטה דבין כהנים בין הבעלים שוין בו משא"כ בחיים דהבעלים מקדשין בו וכר"י הגלילי דממונם הוא. ומזה ראי' לדעת יש שפסקו הנזכר דרבא אית ליה כר"י הגלילי ונקטינן כוותיה ולפיכך נמי לא כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכ' אישות אלא המקדש בחלקו וכו' וכדדייקינן מהמתני' דהתם. וכל זה הוא בשאר קדשים קלים אבל במעשר בהמה דגילתה לנו התורה דאסור למכרו בפ"ו אסור לקדש בו ומיהו לענין דיעבד לא נתבאר בהש"ס אלא שהרמב"ם מדעתו כתב ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי הכהנים שלא קנה לוקח וכו' וא"כ גם לענין קידושין כן שאף בדיעבד אינה מקודשת. וכן בגידיו ועצמיו שכתב שם בהלכה ח' מעשר בהמה שנשחט במומו מותר למכור חלבו וגידיו ועורו ועצמותיו ולא אסרו למכור אלא בשרו בלבד וכו' וזה נלמד ממילתיה דרבא דמפרש הכי להברייתא בפ"ה דבכורות ד' ל"א ומדקתני בחלבו ש"מ בשנשחט במומו איירי וא"כ לענין קידושין נמי כן דמקדשין בגידיו ועצמיו וכו' מדקאמר הכא בהסוגיא אלא דמסתמא דהש"ס דהכא משמע דאף בנשחט תמים מקדשין בגידיו ועצמיו דאין זה אלא חלק המזבח ומיהו לענין דינא חדא הוא דהרי דהא דאין מוכרין מעשר בהמה שחוט אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא דוקא מחיים הוא דאסור דקרא דומיא דתמורה איירי כדקאמר התם דרבנן הוא דגזור ביה לאחר שחיטה וכו' דבר הנישום מחיים גזור רבנן דבר שאינו נישום מחיים לא גזור רבנן אלא מדקתני בברייתא ובחלבו ע"כ בבעל מום שנשחט איירי לפיכך כ' הרמב"ם כן שהעתיק נמי בחלבו כלישנא דהברייתא וכפירושא דרבא אבל באמת על דבר שאינו חלק המזבח לא גזרו ביה רבנן כלל בלאחר שחיטה אף בתמים ומוכרין ומקדשין בו וזה מבואר מדהתם ומדהכא בהסוגיא כנזכר. ובדין דבכור מבואר הוא השתא ממה שנזכר דהרמב"ם שפסק דדוקא בכור בזמן הזה הוא דמותר להכהן למכרו תמים חי וכדפרישית בפנים וזהו ממסקנת הש"ס בב"ק ובתמורה ואם מותר למכרו מקדשין בו ג"כ אפי' לכתחלה בזמן הזה לפי הכלל הנזכר וכדתנינן בהדיא במתני' דאיירי בהאי חלוקה בזמן הזה. וכבר זכרתי מזה בחבורי בפ"ק דב"ק בהלכה ב' ד"ה מ"ד שלמים כ"ש מעשר וכו' והבאתי שם דעת המסופקים בזה ודעת המחליטים דמקדשים בו. ושיש לתמוה על האחרונים שדחקו עצמן לפרש דברי הש"ע יו"ד סי' ט"ו ובאה"ע סי' כ"ח שלא יהיו כסותרין זא"ז ע"ש ולדינא נשמט מהם דברי הרמב"ם ודעתו דמבואר הוא להדיא מדבריו דכל שמותר למכרו מותר לקדש בו וכהאי כללא דהש"ס דהכא ומוסכם הוא כמבואר מכל מה שזכרנו כאן ובדבור דלעיל המתחיל מפני שכתוב בו קדושה ואין להאריך יותר: