מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מעשר שני · פרק 1 · הלכה 3 · Segment 1

הלכה מים ומלח וכו' לא קנה מעשר. כתב הר"ב לא חלה קדושת מעשר על הדבר הקנוי ולא יצאו המעות לחולין. ומסברא דנפשיה כתב כן דכשלא חלה קדושת מעשר על דבר הנקנה ממילא המעות כמות שהיו ולא יצאו לחולין אבל לא נמצא כדבריו לא בפי' הר"ש שלא כתב כלום מה הן המעות ולא מפי' הרמב"ם במשנה שכתב ויצאו המעות לחולין וכ"כ בחבורו בפ"ז ממע"ש הל' י"ד הלוקח מים ומלח ופירות מחוברין או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלים לא קנה המעשר אע"פ שיצאו המעות לחולין וכלומר שאע"פ שהוציא המעות עליהן והן לא נכנסו בקדושת מעשר דהתורה מיעטה אותן כדדרשינן מכעין הפרט מפורש וא"כ הוציאן לחולין ולא לדבר הנכנס תחתיהן לתורת מעשר אפ"ה אלו נשארין חולין כמות שהיו ואין עליהן תורת מעשר דנתמעטו מן דרשת הכתוב דוק ותשכח דלא אמרינן לא יצאו המעות לחולין בכה"ג דודאי בעלמא לא שייך לומר יצאו המעות לחולין אא"כ נכנס דבר הנתחלל למעשר תחתיהן כמו הדין שהוזכר בהלכה דלעיל אם חילל המעות חוץ לירושלים על בהמה ועוף חיין כמה שהוזכר שם דהרמב"ם כתב בזה בפ"ד בה"ו ולא יחללם על בהמה וחיה ועוף חיין ואם חילל לא קנה מעשר שמא יגדל מהם עדרים אבל אם חילל על השחוטין הרי הן כשאר הפירות ויעלו ויאכלו בירושלים ויצאו המעות לחולין א"כ במקום שלא קנה המעשר לא יצאו לחולין וכך הוא הדין בכל כיוצא בזה בחילול מעות מעשר דתליא אם נכנס הדבר שנתחלל תחתיהן למעשר שיכול להעלותו לירושלים ולאכלו בקדושת מעשר אז יצאו המעות לחולין ואם לאו לא יצאו המעות לחולין ונשארו מעשר כמות שהיו וכל זה הוא בענין החילול דוקא דכשזה הדבר לא נתחלל תחת המעות א"כ המעות שביד המחלל מעשר הן כבראשונה אבל בדבר הנלקח מאחר פשיטא דלא שייך כלל לומר לא יצאו המעות לחולין ואף אם לא נכנס דבר הנקנה למעשר תחתיהן הרי המעות ממילא חולין הן ביד המוכר אא"כ במקום שצריך המוכר להחזיר הדמים כמו הלוקח פירות ובהמה שוגג השנוים בהסיפא בהא שייך לומר שיחזרו הדמים למקומן ולא יצאו לחולין וזהו בעצמו כוונת הרמב"ם שאמר כאן אע"פ שיצאו המעות לחולין שהרי המוכר א"צ להחזיר הדמים והן חולין בידו מ"מ אותן הדברים לא חלה עליהם קדושת מעשר לפי שנתמעטו מכעין הפרט כמו שזכר מזה באותו הפרק בהלכה ג' וד' אין נלקח בכסף מעשר וכו' ובזה לא אמרו לקנוס את המוכר להחזיר הדמים למקומן מפני שזה פשע לקנות בדמי מעשר להדברים שאינם ראוין מן התורה משא"כ בלוקח פירות או בהמה חוץ לירושלים דהן דברים הנקנים אלא שקנה אותן שלא במקום הראוי בזה חלקו חכמים בין שוגג למזיד הא לך חדא במה דיש חילוק בין מים ומלח והנשנו ברישא דמתני' ובין לוקח פירות ובהמה חוץ לירושלים ועוד אחרת מה שיש חילוק בין מים ומלח והנשנו ברישא ובין עבדים וכיוצא בהן הנשנו במתני' דלקמן דהדין בהם שאם אי אפשר להחזיר הדמים כגון שברח המוכר או כיוצא בו שצריך הלוקח שיאכל כנגדן בתורת מעשר אבל במים ומלח והני דרישא דמתני' אין צריך שיאכל כנגדן וטעמא דמילתא דעבדים וכו' הנשנו במתני' דלקמן מן הדין הוא שיאכל כנגדן מכיון שאין מעשר שני ניתן אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה והוא הוציא דמי המעשר בדברים הללו לפיכך צריך שיאכל כנגדן משא"כ במים ומלח וכיוצא בהם דבני אכילה ושתיה נינהו אלא שמיעטן הכתוב ולפיכך הדין בהם דלא קנה המעשר אבל א"צ שיאכל כנגדן. ובתחילה נכריח שזהו דעת הרמב"ם וכוונתו ואח"כ נבאר מהיכן למד לומר כן. מה שכתבתי דהמלח נחשב מהדברים הראוין לאכילה זה מבואר מדבריו שכתב שם לעיל בהלכה ד' דמים ומלח וכו' אינן נלקחין לפי שאין גידוליהן מן הארץ א"כ משמע הא לאו הכי ה"א דהכשר אכילה כאכילה היא וזה פשוט וממה שכתב בדין הלוקח מים ומלח וכו' דאיירינן ביה לא קנה מעשר אע"פ שיצאו המעות לחולין ע"כ הוא דא"צ שיאכל כנגדן דאי לא תימא הכי מאי אע"פ דקאמר וזה מבואר ממה שסיים בהלכה י"ז וכתב זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה וכו' מדדיקדק לכתוב כן ש"מ דלא קאי על דין מים ומלח וכו' שהזכיר לעיל אלא דין הזה דאיירי ביה בלקח עבדים וכו' ועל כיוצא בהן דמרבה אותן בזה הכלל דנקט ושהן חוץ לאכילה וכו' דדמיא דינא דידהו לדין הלוקח פירות ובהמה חוץ לירושלים אבל לא על מים ומלח וכו' הנשנה ברישא דמתני' וכמו שבארתי במילתא בטעמא להחילוק אשר ביניהן. וונבאר אח"כ מהיכן למד לומר כן חדא משינוי הלשון דהתנא דמתני' דגבי מים ומלח וכו' קתני לא קנה מעשר ולא תני כהאי דקתני באינך בפירות ובהמה שלקח חוץ לירושלים ולא כדקתני גבי עבדים וכו' שיאכל כנגדן ש"מ דבדוקא קתני לא קנה המעשר אע"פ שיצאו המעות לחולין וכדאמרן ועוד דחזינן דבגמרא דילן בקידושין כנ"ל לא הקשה אלא ממתני' דאין לוקחין עבדים וכו' אסיפא דמתני' בלוקח בהמה חוץ לירושלים וכן בפירות דחדא דינא אית להו ולא הקשה ארישא דמתני' בלוקח מים ומלח וכו' א"כ ש"מ דדין מים ומלח וכו' בלאו הכי לא דמיא לאינך זהו דעת הרמב"ם וזה פשוט וברור והר"ב במח"כ שטעה ורצה ללמוד דבר הנקנה מאחר מדבר הנתחלל מבעל המעות היה לו לכל הפחות לכתוב כאן ולא יצאו המעות לחולין וצריך המוכר להחזיר הדמים למקומן וזהו דעת הראב"ד אבל אין הדין כן כדלקמן ונבוא לדברי הראב"ד שכתב כאן בהשגה זו שיבוש אלא יחזרו הדמים למקומן אם לקחן מאחר וכו' והכי קאמר שמואל בירושלמי ובגמרא דידן ומה נאמר ומה נדבר מדעת הראב"ד ז"ל שלא רצה ללמד בזכות הרמב"ם ולא הטריח א"ע לראות לקמן בהסוגיא ולכתוב כדברים האלה על הרמב"ם שלא נעלם ממנו דבר שהרי המעיין לקמן יבין כי האי תמן תנינן שהובא בריש הסוגיא וכמו שציין הכ"מ לזה ואמר ובאמת כי בירושלמי אמרו על משנתינו תמן תנינן וכו' אבל הוא טעות בהעתקה ובדפוס כמו שנראה לעין שנתהפך האי תמן תנינן דקאי על הסיפא הלוקח פירות ובהמה שוגג והוצג בהעתקה ובדפוס על הרישא וכמו שהראתי באצבע בפנים דהא דכתוב לקמן מתני' דר"ע דלא כר' ישמעאל וכו' זה הוא השייך על הרישא הלוקח מים ומלח והתמן תנינן על הסיפא וזהו ממש כדרמי לה בבבלי קידושין דף נ"ו ומשני שמואל דמתני' דלקמן כשברח המוכר וזהו הדין שהוזכר לקמן בדברי הרמב"ם בהלכה ט"ו וכן בי"ו ובהלכה י"ז לקח עבדים וכו' וזה הכלל וכו' שכתב קאי על מה שהוזכר שם אבל לא על דין הלוקח מים ומלח כמה שרצה הכ"מ לומר דלא דמייא אלא כי אוכלא לדנא וכמו שנתבאר הטעם לעיל והכוונה של הרמב"ם כנזכר וזה הא דבתרה א"ר חגיי מתניתא אמרה כן וכו' מורה ג"כ לנו את הדרך וכהנה וכהנה יש בהעתקת הש"ס הזה שנתחלפו התיבות ולפעמים השורות ולפעמים כל הסוגיא נסתרסה ונתהפכה והרגיל בש"ס הזה והמעיין בה על הסדר הוא יראה ויבין ומה לנו להאריך בזה הלא כמה וכמה פעמים זכרנו מהכיוצא בזה ועיין לעיל בפ"ג דשביעית בהלכה ה' ד"ה זאת אומרת שאסור ללקט צרורות וכו' ובאותו הפרק בעצמו בסופו ד"ה בפירצה וכו' ותמצא הדוגמא מענין זה שהשיג הראב"ד מחמת טעות הציונים והגירסא אשר היו לפניו וכתב מה שכתב וכיוצא בזה למאות ולאלפים בשאר מקומות וב"ה שהנחני בדרך אמת וזכני אחר העיון והטירחא להבין דרך הש"ס הזה וכן לבוא עד תכונת דעת הרמב"ם ממש בכל המקומות וטעם הרמב"ם בענין עיקר הדין הזה הלוקח מים ומלח וכו' כבר נתבאר הוא כדאמרן וזאת אשר אזכור עוד פה דבענין הדין שזכרתי למעלה מענין החילול שכתב בפ"ד בהלכה ו' וכתב שם בריש דבריו אין מחללין מעות מעשר על הפירות וכו' וציין הכ"מ לסיפא דהמתני' דכאן הלוקח פירות שוגג וכו' ובמח"כ שגגה גדולה הוא לציין דין החלול מדין הלוקח ועוד דדין זה דמשנתינו ביאר הרמב"ם במקומו בפ"ז בהלכה ט"ו שזכרנו וכבר נתבאר לפניך שיש הפרש גדול בין דין החלול לבין דין הלוקח ומה שכתב הרמב"ם בפ"ד בדין החלול בריש דבריו ממקום אחר הוא נלמד ולא ממשנתינו אלא מהאי דלקמן בהסוגיא ומהאי דר' חגיי דתני ר' ביבי וכמו שאבאר דבשאר פירות דלא שיכא החשש דשמא יגדל עדרים אינו אסור אלא לכתחלה לחלל דמי מעשר עליהן אבל אם חילל מהני ויעלו הפירות ויאכלו בירושלים וע' לקמן שם:

ואם לקח יאכל כנגדן. כאן לקח לו הר"ב ללמוד איזה דבר מפי' הרמב"ם במשנה שכתב א"נ מתני' איירי במזיד וכו' אבל חזר בו הרמב"ם מזה בחבורו וכתב בפ"ז בהלכה י"ז לקח עבדים וקרקעות ובהמה טמאה בין במזיד בין בשוגג אם ברח המוכר יאכל כנגד אותן המעות בירושלים וכו' וטעמו דלא חילקו בין שוגג למזיד אלא בלקח דברים הראוים לאכילה ואין האיסור אלא משום שלקח אותן חוץ לירושלים וזה מבואר ועיין לעיל ד"ה הלוקח מים ומלח: