גמרא ואב"א כליו (דקתני אין מעידין אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו) בחוורי וסומקי.
דאין זה סימן שהרבה נמצאים כן, אבל לשאלה לא חיישינן ובהאי דפרק כל הגט מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר צריך לדחוק דמכירו אחפיסה ודלוסקמא קאי אף דנקט בלשון זכר ובלשון יחיד, כ"כ בתוס', אבל ללשון ראשון דחיישינן לשאלה א"צ לדחוק כלל, ומפרשינן כפשטיה דהאי מכירו קאי אגט.
ונוראות נפלאתי על התוס' שכתבו דלל"ק דחיישינן לשאלה מיירי התם שידוע שכן נאבדו בחפיסה ולהכי לא חיישינן לשאלה, ומה צורך לכך ואי משום דקתני מצאו בחפיסה. הא חזינן דהתוס' בקושייתם לל"ב דל"ח לשאלה היה ניחא להו לפרש דמכירו קאי אגט ולא חששו למה דקתני מצאו בחפיסה אלא דהוקשה להם מה דקתני בלשון יחיד וזכר, ומכ"ש דלל"ק ליכא קושיא כלל מזה, די"ל דלרבותא נקט אף דמצאו בחפיסה מ"מ אין החפיסה סימן דחיישינן לשאלה וצריך דוקא שיכיר הגט עצמו, וד' יחנני וילמדני:
דאין זה סימן שהרבה נמצאים כן, אבל לשאלה לא חיישינן ובהאי דפרק כל הגט מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר צריך לדחוק דמכירו אחפיסה ודלוסקמא קאי אף דנקט בלשון זכר ובלשון יחיד, כ"כ בתוס', אבל ללשון ראשון דחיישינן לשאלה א"צ לדחוק כלל, ומפרשינן כפשטיה דהאי מכירו קאי אגט.
ונוראות נפלאתי על התוס' שכתבו דלל"ק דחיישינן לשאלה מיירי התם שידוע שכן נאבדו בחפיסה ולהכי לא חיישינן לשאלה, ומה צורך לכך ואי משום דקתני מצאו בחפיסה. הא חזינן דהתוס' בקושייתם לל"ב דל"ח לשאלה היה ניחא להו לפרש דמכירו קאי אגט ולא חששו למה דקתני מצאו בחפיסה אלא דהוקשה להם מה דקתני בלשון יחיד וזכר, ומכ"ש דלל"ק ליכא קושיא כלל מזה, די"ל דלרבותא נקט אף דמצאו בחפיסה מ"מ אין החפיסה סימן דחיישינן לשאלה וצריך דוקא שיכיר הגט עצמו, וד' יחנני וילמדני: