חידושי רמב"ן על חולין · דף 2a

מתני': הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. אוקימנא לה למתני' בגמרא דשחיטתן כשרה בדיעבד חוץ מחש"ו דאפי' דיעבד נמי לא שמא יקלקלו את שחיטתן. הא דקתני שמא יקלקלו בל' עתיד לאשמועי' שאין מוסרין להם חולין לכתחי', ופירש"י ז"ל אפי' אחרים רואין אותם דמועדים הם תמיד לקלקל, פי' לפירושו וקעבר משום בל תשחית.
ולי נראה שאפי' אחרים רואין אותם מתוך שהם מועדין חוששין שמא ידרסו מעט ולאו אדעתייהו דהנך אחרים שרואין אותם לפיכך אין מוסרין להם חולין לכתחלה ומתני' ה"פ הכל שוחטין לכתחילה והכל שחיטתן כשרה דיעבד חוץ מחש"ו דאפי' דיעבד נמי שחיט' פסולה ולעולם אין שוחטין לכתחלה שמא יקלקלו בשחיטתן ואף על פי שאחרים עומדים על גביהן כדפירש"י.
ואיכא דק"ל הא מסיפא ש"מ דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשרה דיעבד אין לכתחלה לא אע"פ שאחרים רואין אותם ואיכא למימר משום דלרבה בר עולא ורבינא האי וכולן ששחטו לאו אחש"ו קאי אלא למר אטמא במוקדשין ולמר אשאינן מומחין אבל חש"ו אימא אפי' לכתחלה נמי קמ"ל רישא ואע"ג דלכ"ע חש"ו לא נפקי מכללא כדמוכח בגמ' דאמרינן עלה מאן תנא דלא בעי' כוונה בחולין וכדפיר' עלה רש"י ז"ל מיהו אכתי היה לן למימר דילמא כי קתני שחיט' כשרה דמשמע דלכתחלה לא משום טמא במוקדשין א"נ משום שאינן מומחין או שאינן מוחזקין ולישנ' דשוה לכולהו קתני ומיהו חש"ו אפילו לכתחלה שחטי קמ"ל רישא דיעבד אין לכתחלה לא משום שמא יקלקלו בשחיט'.
וא"ת א"כ כשהקשו בגמ' לאביי ורבא אלא אכותי הא אמרת לכתחלה שחיט ואסיק בקשיא לימא לעולם דאפי' לכתחלה שחיט ומיהו לישנא דשוה לכולהו קתני. לאו מילתא היא דכיון דתנא ברישא דינו של כותי ל"ל למיהדר ולמכלליה בהדי חרש שוטה וקטן ולמתני נמי עליה שחיטתן כשרה דמשמע דיעבד אין לכתחלה לא לישתוק מינה לגמרי ולתני אחש"ו בלחוד ולא יכלול בו כותי כלל שכבר פירש דינו ואמר לכתחלה נמי שחיט.
ומה שפי' נכון הוא לדברי רבה בר עולא ורבינא אבל לאביי ורבא ורב אשי משמע דוכולן ששחטו אחש"ו קאי ומאי דאסיק בקשיא היינו לשון וכולן דהו"ל למתני ואם שחטו וכיון שכן מסיפא ש"מ דאין מוסרין להם חולין לכתחלה ואיכא למימר א) דתנא הוא לפרושי מלתיה חוץ מחש"ו שאין שוחטין לכתחלה לעולם שמא יקלקלו ואם שחטו סומכין על ראיית אחרים בדיעבד וזה הנכון לדברי הכל דאורחא דתנאי היא לעולם אין עושים לכתחלה ואם עשה כשר והא דאמר רבא זאת אומרת לתרוצי שמא יקלקלו קאמר לומר דהכא תנא אין מוסרין להם חולין לכתחלה וסיפא קתני אם עשה כשר ולאו למימרא דלא שמעינן ליה אלא מהאי.
ובשם ר"ת ז"ל פירשו אין מוסרין להם חולין לכתחלה במקום שאין אחרים רואין אותם ואפי' להתלמד שמא הרואה שאנו מוסרין להם לכתחלה לשחוט סבור ששחי' כשרה אפי' כשהם שוחטין בינם לבין עצמן ואין אחרים רואין אותם, ואין הטעם בלהתלמד מחוור.

גמרא: התם כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את המ'. פירש"י ז"ל דעקר ליה להכל דרישא דלא תימא לכתחלה הוא וה"ק הכל תמורה נוהגת בהם והא דתנא הכל ממירין ואיצטריך למתני' לא שאדם רשאי להמיר ולא נקט ברישא לשון קצרה הכל שהמירו תמורתן תמורה לשון התנאים הוא זה הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבין אע"ג דהוצרך להאריך ולפרש לא שינה התנא את לשונו.
ולא מחוור לי, משום דקס"ד השתא דכל הכל לכתחלה הוא ודוקא תני להו וכיון שכן היה לו לשנות את לשונו ולמתני לישנא דוקא ועוד דאי הכי במתני' נמי נימא דכולה דיעבד דהכי קתני הכל תורת שחיטה עליהן ששחיטתן כשרה ומשום דלשון תנאים הוא זה לא שינה את לשונו ואעפ"י שהיה לו לשנות לשון קצרה ואפשר שא"כ היה לו לפ' בפי' שאין הכל שוחטין לכתחלה כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר וכו'.
ובספר הישר (סי' תלד) פי' דהכא נמי אעפ"י שאינו רשאי לכתחלה להמיר מ"מ ממירין הם לכתחלה כלומר שאפי' במזיד תמורתן תמורה ונתפסת בקדושה דלא תימא במתכוין לעבור לא יתפוס קמ"ל אעפ"י שיודע מזיד וממיר אלא שסופג את המ' ונתפסין בתמורה קתני כדמתרץ לה בגמרא בדוכתה והיינו דקאמרינן התם כדקתני טעמא לומר ההוא לכתחלה דהתם לאו לכתחלה דהתירא הוא אלא לכתח' שאם המיר מומר הוא.
ויש ששוא' כיון דמסקי' דהכל איכא לכת' ואיכא דיעבדמאי האי דקא מקשינן בתמורה הא גופה קשיא אמרת הכל ממירין לכתחלה והדר אמרת לא שאד' רשאי להמיר ומתרץ א"ר יהודה ה"ק הכל מתפיסין בתמורה וכו' כדאיתא התם דהא למסקנא דהכא ליכא קושיא ד"הכל" דיעבד נמי הוא.
ולדידי (אמר המגיה נ"ל להגיה ולדידיה ר"ל לפי' ס' הישר) נמי לא קשיא דכל הכל דלא הוי לכתחילה ע"כ הכי מתפרשא הכל מתפיסין בתמורה הכל מעריכין מתפיסין בערך והתם מפרש לה בגמרא משום דמפרשא במתני' דדיעבד הוא ומיהו כל היכא דהוי דיעבד ע"כ כה"ג מתפרש והכל שוחט' דהכא אי דיעבד הוא בכה"ג מתוקם הכל מכשירין בשחיטה ותמצא דהכא והתם חדא שיטה הוא.

הכל מעריכין ונערכין. מפורש בגמרא במקומה הכל מעריכין לאיתויי מופלא הסמוך לאיש ונערכין לאתויי מוכה שחין שאע"פ שאינו בדמים ישנו בערך ונודרין לאתויי מופלא סמוך לאיש לא צריך דהא תנא לי' בהכל מעריכין אלא איידי דתנא נידרין תנא נמי נודרין ונידרין לאתויי פחות מבן חדש שאעפ"י שאינו נערך ישנו בדמים.
ואי קשיא נידרין נמי מרישא שמעינן דכיון דאמרינן מוכה שחין אעפ"י שאינו בדמים ישנו בערך ממילא אע"פ שאינו בערך ישנו בדמים.
ולאו קושיא היא כלל דבשלמא מעריכין ונודרין חדא מילתא דכיון דסמוך לאיש נתרבה באחד ודאי נתרבה בכולן ובכל דיני הקדשות אבל פחות מבן חדש ומוכה שחין תרי גווני נינהו וצריך להביא שניה' ועוד דאפשר הי' לומר שאפי' דמים אין לו לפחות מבן חדש שאלו היה לו דמים היתה התורה נותנת קצבה לדמיו וכיון שלא נתנה בו ערך ש"מ שאין לו דמים כלל מן הדין ואע"פ שיש לו מקצת לוקחין בשוק התורה העידה שאינו שוה כלום.
וי"א דנודרין מכלל מעריכין שמעי' ליה משום דמופלא סמוך לאיש כי כתיב בנדרים הוא דכתיב וכיון דתנא מייתי ליה במעריכין כ"ש בנודרין אבל נערכין ונודרין צריכי.

הא דתניא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר. ופרישנא בגמרא (נדרים דף ט' ע"א) תני נודב, נ"ל דלר"מ קראי הכי מתפרשי את אשר תדור שלם כלומר הנדר והתשלומין יהיו דבר אחד כלומר אל תאמר (אלא) הרי זו שנמצאו התשלומין הם הנדר בעצמן וטוב אשר לא תדור כלל אפי' בענין זה אלא שתביא עולותיך חולין לעזרה ותסמוך עליו ושחטהו מיד משתדור ולא תשלם כלומר וטוב שלא תדור כלל משתדור ולא תשלם כלומר שלא היו נדרים תשלומין אלא תאמר הרי עלי נמצא טוב מזה ומזה מביא עולתו חולין לעזרה והוצרך הכתוב ג' המדות לומר מפני שיש בנדר מה שאין בנדבה שהנדר יכול לבוא לידי לא יחל מה שאין דרך לבא כן בנדבה והנדבה יכולה לבוא לידי מעילה משא"כ בנדר אם אינו מפרישו עד שיביא בהמתו לעזרה ומפני זה אמר הכא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר ור' יהודה נמי הכי דריש ליה לקרא אלא שהוא סובר שמה שאמר הכתוב את אשר תדור שלם היא מצוה וטוב שלא ידור כלל שהוא זירוז לו שמא יחזיר בו ולא יביא כלל.
ורש"י ז"ל [פי'] לר"מ טוב אשר לא תדור שמא תדור ולא תשלם וא"כ לא הוזכר בפסוק זה אלא שתי מדות שטוב מי שאינו נודר ממי שנודר שמא לא ישלם ולישנא דגמרא לא משמע הכי דקתני טוב מזה ומזה.
וי"א דלר"מ אפי' מביא עולתו חולין לעזרה טוב שלא יביא כלל והכי משמע להו בנדרים פ"ק ואין טעם בדבר מחוור ורש"י ז"ל כתב שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל כלומר אפי' בלא נדר כלל אסור שלא יהא רגיל בנדרים וי"א משום שהרגיל בקרבנות אינו ירא מן השגגות שסומך על קרבנותיו ומי שאינו מביא קרבן כלל הוא מדקדק על עצמו שלא יבא חטא על ידו אפילו בשוגג וה"נ משמע בתוספתא דפרקין דקתני ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה מביא כשבתו לעזרה וסומך עליה ושוחט והיינו נודב דמתרץ בגמרא.
ולי נראה דלר"מ נדבה דב"ה עדיפא וכדר' יהודה הוא דמתרץ בגמרא נודב ולא כדר"מ ומשמעות דורשין דקראי איכא בינייהו והיינו דאמרי התם ואיבע"א אפי' לר' יהודה קתני דכשרין מתנדבין פי' וכ"ש ר"מ.
והקשו בתוס', לר"מ היאך אכלו שלמים במדבר ולדברינו אכלו נדבות כהלל והם אמרו לפי שנאסרו בבשר תאוה הותרו בשלמים ועוד הק' והכתיב וידר יעקב נדר וכתיב וידר ישראל וכתיב נדרו ושלמו לה' אלהיכם כל סביביו ותירצו דבשעת צרה שאני כמ"ש באגדה וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרין בשעת צרתן. ולי נר' שלא אסרו אלא בקדשי מזבח שמא יבא לידי תקלה ואין בקרבנות צורך לגבוה דכתיב הנה שמוע מזבח טוב אבל לצדקה ולהפריש עישור לעניים ואין צ"ל לקיים מצות נשבעין ונודרין כדתנן נדרים סייג לפרישות.

והא דאקשי' אפי' ר' יהודה לא קאמר. פירש"י ז"ל אלמא מעריכין ונערכין לאו לכתחלה הוא דהא עלי הוא דליכא למימר בהו ה"ז ערך דהיכי מצי למימר אלו לערכי או לערך פ' אם לא נדר תתלה לערך פי' לפי' שאם אמר נמי אלו לערכי הקדש או הרי אלו לערכי אין זה ערך האמור בתורה אלא ערך שלו הוא שיהא מעריך את עצמו בכך ואפילו לא יהיה לו ערך הרי הקדישם בתור' הקדש וערך האמור בתורה הוא שיאמר ערכי עלי או שיאמר הריני כערכי כדאמרינן בפ"ב דמכילתין ואח"כ ידון בדמים שקצבה לו תורה.