אלא א"ר שיזבי לא אמרו ביה היתר משום כבודו דרשב"ג. פי' ואסור, משום כבוד עצמן שלא היה נראה להם לאוסרה ואע"ג דלא פליגי רבנן עליה דרשב"ג בגיטין מיהו הכא לא פשיטא להו למימר סופו הוכיח על תחלתו דישראל לגבי ע"ג מבזז בזיז ומבדל בדיל מניה ואין אומרים בו סופו הוכיח על תחלתו אלא אמרינן השתא הוא דאלבשיה יצר והדר דחינן דאפי' גבי גיטין ליכא איסורא לאו א"ר שמעון ב"ג אלא משום דאמר כתובו אבל לא אמר כתובו לא ולא היה להם לחוש כלל בדבר. וי"מ איסור לא אמרו בה משום כבודן דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג ואע"ג דגבי גיטין לא חזינן דפליגי רבנן עליה הא ודאי מיפלג פליג שהרי אפי' במסוכן (פליג) [פליגי] עליה (ר"ש) [דר"ש] שזורי בראשונה לא היו אומרים אלא היוצא בקולר והיוצא בשיירא והמפרש בים ואינו מחוור שא"כ הי' לו לומר ולפרש איסור לא אמרו בה משום כבודן דרבנן.
כשזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צוח. מהא שמעינן דכי אמרינן זכין לאדם שלא בפניו דוקא כשנתרצה כששמע אבל צוח לא ומכלל זה אתה למד שכל דבר שבחובה אין חבין לו לאדם שלא בפניו ואע"פ שנתרצה. ואיכא דק"ל, הא דאמרינן בענין קידושין חוששין שמא נתרצה הבן לא אמרי' ואמאי אפי' נתרצה נמי הרי אין חבין לו לאדם שלא בפניו וחוב הוא לו שהוא מתחייב לה בשאר כסות ועונה ועוד שהוא אוסרו בקרובותיה. ויש מי שאומר כך הוא הדין, שאפי' בחובה אם רצה בה זכה לו שכיון שהוא רוצה בה זכות הוא לו אלא בחובה שלא שמעיניה מצי היאך למהדר ביה אבל בזכות אין הלה יכול לחזור בו עד שיהא מקבל צווח [פי' – בשעת מעשה] ואומר איני רוצה אבל כשאמר רוצה אני א' זה וא' זה זוכין לו שכיון שהוא רוצה באותה חובה אינה אלא זכות ולפיכך חוששין בקידושין שמא נתרצה מפני שהיא דבר שבערוה ומחמירין בה. ואין זה כלום, שלעולם אין חבין לו אלא מדעתו ובשליחותו אלא התם היינו טעמא שאינו חוב גמור שרוצה הוא לישא זו וליאסר בקרובותי' מלישב בטל דמצוה עביד ואם ישא אשה ע"כ יאסר בקרובותיה לפיכך אם נתרצה הוו קידושין. וי"א משום דבן במילי דאבוה ניחא ליה, וכן מה שאמרו שמא נתרצה האב מפני טעם זה הוא דאיהו מסתמא ניחא ליה במה שבתו רוצה כדאמרינן אסור לאדם שישיא בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה לפי' אע"פ שהוא כחוב לו במקצת דהא מפיק לה מרשותיה סתמא מינת ניחא ליה וכזכות דמי אם נתרצה.