מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שקלים · פרק 5 · הלכה 3 · Segment 3

מי שהוא מבקש נסכים הולך לו אצל יוחנן וכו'. לא היה יכול ליתן מעותיו לאחיה עצמו ויקבל ממנו נסכים והטעם שהרי אמרו אין עושין שררה על הצבור בממון פחות משנים וא"כ ע"כ שהיה צריך לכך שיהא אחד ממונה על החותמות והוא יקבל המעות מיד המחוייב בנסכים ונותן לו חותם ומקבל מזה שעל הנסכים נסכיו שלו ולערב באין זה אצל זה ועושין חשבון ונמצא שעיקר הדבר שבממון על ידי שניהם הוא שנעשה. ועיין ריש פרקין מה שבארתי לפ"ז בענין כל הממונין שנמנו בס"ד:

הגע עצמך שזיווג אותו היום וכו'. כמבואר בפנים ויש לפותרו לזה לב' הפירושים שהבאתי במתני' להטעם שהיו כותבין שם היום על כל חותם וכו' ושניהם הביא הרמב"ם בפי' המשנה ומה דדייק הש"ס הגע עצמך שזיווג וכו' שייך שפיר לפי' הא' שימתין עד שיוקרו הנסכים ויבא עוד באותו היום ממש ויהא מזווג ליום שכתוב בהחותם ומשני שם משמר וכו' ויש לומר דג"כ לפי' הב' שייך זה דהגע עצמך אם יאבד זה חותמו וימצאהו אחד מן הרמאין לא יהא מראה אותו עד בא יום כאותו יום ממש להזדווג כאחד עם היום שכתוב בהחותם ומשני משמר וכו'. והרמב"ם בחיבורו בפ"ז מהל' כלי המקדש בהל' יב לא כתב אלא כפי הטעם לפי' הא' שלא ישהה החותם אצלו עד שיוקרו הנסכים והראב"ד כתב שם לא כי אלא שמא יעשנו אובד ויבוא לידי אחר ויוציא חותמו וכפי' הב'. והכ"מ נתן שם טעם לדברי הרמב"ם שלא הביא כפי' הב' מפני שאינו נכון כ"כ דא"כ למה להם לכתוב שם היום יכתבו שם בעליו ודי עכ"ל. והתי"ט הוסיף על זה וכתב דלתרי יוסף בן שמעון לא חיישינן וציין בכ"ג דגיטין ובפ"ג דב"ב ופלוגתא דאביי ורבא היא ביבמות פ' טו דף קטו לאביי חיישינן ולרבא לא חיישינן ואף דהלכתא כרבא היינו בדלא הוחזקו אבל בהוחזקו מודה רבא דחיישינן כדמסיק התם לקמן וא"כ לפ"ד נחתינן כאן לדוחקא דמיירי דלא הוחזק ומה נעשה אם הוחזקו דלא סגי בשם בעליו לכ"ע אלא דעיקר הטעם שלא כתב הרמב"ם בחיבורו אלא כפי הפי' הא' שלא ישהה עד שיוקרו דאלו לאידך פירושא שמא יאבד וכו' א"כ צריכין אנו לדוחק הגדול הזה ולומר שביום שמצאו אינו רשאי להוציאו שהאובד מחזר אחריו כדכתב הרב ומה נעשה אם ידוע לזה המוצאו שאין האובד מחזר אחריו שאינו בר קפידא על דבר מועט שנאבד ממנו או כיוצא בזה וא"כ מאי תקנתא בשם היום אלא ודאי דלאבדה לא חיישינן וטעמא הויא שלא ישהה החותם אצלו עד שיוקרו הנסכים: