ריטב"א על עירובין · דף 61b

פרק ששי הדר עם העכמו״ז
הדר עם העכמו״ז בחצר או מי שאינו מודה בעירוב. פי׳ דהיינו כותי כדמפרש בש״ס בפרק בכל מערבין הרי זה אוסר עליו. פירש אוסר עליו להכניס ולהוציא מביתו לחצר שישכור ממנו רשותו ואסיק בש״ס דשכירות איתיה אפי׳ בפחות מש״פ דברי ר׳ מאיר ר׳ אליעזר בן יעקב אומר כו׳ בש״ס מפרש טעמא דכ״ע דירת עכומ״ז לא שמה דירה ושורת הדין היה שלא יאסור כלל אלא דרבנן תקנו שיאסור כדי שלא יהא ישראל רגיל לדור עם העכמו״ז כדי בלא ילמד ממעשיו וסבר ר׳ אליעזר דתרי ישראלים שכיחי דדייריי אהדדי בהדי עכמו״ז אבל חד ישראל לא שכיחי דדייריי בהדי עכמו״ז ולא צריך למעבד ביה תקנתא והלכתא כר׳ אליעזר בן יעקב דשמואל פסק כוותיה. ועוד דהלכה כדברי המקל בעירוב. ועוד דמשנת ר׳ אליעזר בן יעקב קב ונקי. אמר ר״ג פרכינן בש״ס צדוקי מאן דכר שמיה ופרקי׳ במתני׳ חסורי מחסרה וה״ק. צדוקי הרי הוא כעכומ״ז ר״ג אומר צדוקי׳ אינו כעכומ״ז ומעשה כו׳ והא דאמר ר׳ ות״ק סבר צדוקי הרי הוא כעכומ״ז היינו לר׳ אליעזר בן יעקב דאלו ר׳ מאיר לא קאמר אלא מי שאינו מודה בעירוב וצדוקי מודה היה בעירוב לכ״ע. תדע דבש״ס אמרינן צדוקי מאן דכר שמיה ואם איתא דצדוקי אינו מודה בעירוב מאי קושיא דהא ר׳ מאיר דכר שמיה ועוד דבפרק בכל מערבין דאמרי׳ מאן אינו מודה בעירוב כותי ואלו צדוקי לא קאמרי׳ ש״מ דצדוקי מודה הוא בעירוב הילכך כי אמרי׳ ת״ק סבר צדוקי הרי הוא כעכו״מז לאו לר׳ מאיר אמרינן אלא לר׳ אליעזר בן יעקב:

אמר לנו אבא כו׳. ופי׳ דס״ל דצדוקי אינו כעכו״מז ובבטול רשותו סגי והצדוקי ההוא בטל להם רשותו ומיהו אלו חזר הצדוקי והחזיק להוציא מביתו למבוי עד שלא יחזיקו הם היה נפקע בטולו ולפי׳ אמר להם שימהרו להחזיק בחצר אחרי בין השמשו׳ כדי שלא יוכל לחזור מבטולו ואף ר׳ יהודה סבר דצדוקי אינו כעכומ״ז ובבטול רשותו סגי אלא שהוא סובר כי יכול הוא לחזור בו אפילו לאחר שיחזיק הם במבוי ולפי׳ אמר להם שיוציאו כל כליהם למבוי מבעוד יום שמא יוציא הוא משחשכה ויחזור בו מן הביטול. ופרש״י במשנתינו סבר צדוקי אינו כעכו״מז כדאי׳ בש״ס ולא דמי לכותיים דגרי אריות הם ולפי׳ הוא כעכומ״ז אבל צדוקי הוא ישראל אלא שנהפך למינות כיון דישראל הוא יכול לבטל רשותו בלא שום שכירו׳ עכ״ל. ונראה מדבריו כי מודה רבינו בכותי שהוא כעכומ״ז מפני שהם גרי אריות. והקשו עליו בתוספו׳ דהא ר״ג מסבר סבר דכותיים גרי אמת הם כדאי׳ בפ״ק דחולין דאמרינן התם כי ר״ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה לפי שמצאו להם דמות יונה וסברי לה כר׳ מאיר דחייש למעוטא וגזר רובא אטו מעוטא ואלו ס״ל לר״ג דכותיים גרי אריות הם מה היה צריך לגזר עליהם הרי הם אסורין מעצמן ואע״פ שרש״י ז״ל פי׳ דר״ג דהתם אינו ר״ג הזקן אלא ר״ג בנו של רבי׳ הקדוש וזה שהוזכר כאן הוא ר״ג שהיה מחכמי המשנה והביא ראיה מדאמרינן התם דסבר לה כר״מ דחייש למעוטי דעלמא ואלו ר״ג הזקן קשיש מר׳ מאיר א״א לומר כן דא״כ דר״ג דהתם היינו ר״ג זוטא דהוה בתריה דר׳ מאיר טובא היאך גזר ר׳ מאיר על יינם של כותיים שהוא דרבנן ולא גזר על שחיטתם שהוא איסור תורה אלא שהוצרך ר״ג לגזור אח״כ על שחיטתן ולא גזר על יינם שהוא מדרבנן וכשחזרו וקלקלו יותר בדורו של ר״מ גזר אף על יינם. והא דאמרינן דסבר לה כר׳ מאיר ה״ק דסבר לה כסברא דאשכחן דסבר ר׳ מאיר בתריה ויש כיוצא בזה בש״ס וכיון דכן הדרא קושיין לדוכתה דע״כ ר״ג הזקן מסבר סבר דכותיים גרי אמת הם. ועוד קשה על פרש״י ז״ל כי מי הכריחו לומר דר״ג מודה בכותי שהוא כעכומ״ז דהא ר׳ מאיר שאומר דכותי כעכו״מז מסבר סבי׳ ליה דכותיים גרי אמת הם כדאי׳ בפרק שור שוגח וכדמוכח מההיא דפ״ק דחולין שגזר על יינם. ועוד קשה עליו דא״כ כלהו תנאי ס״ל דכותי כעכומ״ז וצריך לשכור ואלו בפ״ק דחולין אמרינן ר׳ אמי ור׳ אסי נמנו על הכותיים וגזרו עליהם שיהיו כעכומ״ז גמורים לכל דבריהם ואמרי׳ עלה מאי עכומ״ז גמורי׳ ליתן רשו׳ ולבטל רשו׳ כלומר דלא סגי להו בביטול וצריך שכירות ומה הוצרכו לגזירה זו דהא לכלהו תנאי דינם כעכו״מז לפי׳ הנכון כמו שפר״י ז״ל דלר״ג צדוקי אינו כעכו״מז וה״ה לכותי דס״ל דכותיים גרי אמת הם ואע״פ ואינו מודה בעירוב נותן רשות ומבטל רשות והיו נוהגין העולם כר״ג מפני שהלכה כדברי המקל בעירוב והיה הכותי נותן רשות ומבטל רשות וכשנתקלקלו מעשיהן הרבה בימי ר׳ אמי ור׳ אסי גזרו עליהם שיהו בעכו״מז גמורים אף לענין עירוב וכן הלכ׳: