פני משה על תלמוד ירושלמי יומא · פרק 8 · הלכה 5 · Segment 2

מנין. להאוחז בולמוס שמאכילין אותו אפילו דבלה וצימוקין של תרומה ומשום שמיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם:

מן הדא. דכתיב גבי מעשה דצקלג שרדף דוד אחרי הגדוד וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אותו אל דוד וגו' ויתנו לו פלח דבלה ושני צמוקים ויאכל ותשב רוחו אליו וגומר ולמה זכר הכתוב לפלח דבלה וצמוקים והלא כתיב בתחלה ויתנו לו לחם ויאכל וישקוהו מים אלא ללמד שאפי' הן תרומה נותנין לו ולפי שמיני מתיקה כאלו מועילין לאחר אכילה ביותר עד שמאירין העינים:

עשרים וארבעה עשרונות שאכל דוד. כשבא אצל אחימלך הכהן ומחמת הרעבון אכלן שאחזו בולמוס כדדרשו מדקאמר ואף כי היום יקדש בכלי וכ"ד עשרונות נפקא ליה מדכתיב ויתן לו הכהן קדש כי לא היה שם לחם כ"א לחם הפנים המוסרים מלפני ה' לשום לחם חום ביום הלקחו ומשמע שביום השבת היה שמסירין לחם הפנים משבת העברה ומשימין לחם הפנים אחר תחתיהן ואת הכל לקח ונתנו לו לאכול ולחם הפנים הוא כ"ד עשרונים כדכתיב שני עשרונים יהיה החלה האחת וי"ב חלות היו ומדמאריך הכתוב לחם הפנים המוסרים וגו' ללמד שאכל דוד כל הכ"ד עשרונים:

מטתיה כן. הגיעו כך שאחזו בולמוס ואכל כל הנמצא לפניו לאכול עד שנתרפא וקרון וכו':

את הכל בקל. בקל הקל תחלה כדמפרש ואזיל:

נבלה ותרומה וכו'. ולקמן פריך ומשני:

מאכילין אותו שביעית. לפי שהטבל במיתה:

חלה וערלה צריכה. מיבעיא לן איזו מהן הוא הקל להאכילו בתחלה:

קשיתה קומי ר' בא. על הא דקתני נבלה ותרומה מאכילין אותו תרומה הרי נבלה אינה אלא בלאו ותרומה היא במיתה להזר:

כמ"ד. לעיל בפ"ו דשביעית ובכמה מקומות שמאיליהן קבלו עליהן בבית שני כשחזרו בימי עזרא את המעשרות ואין התרומה בזמן הזה אלא מדרבנן: