פני משה על תלמוד ירושלמי שבת · פרק 1 · הלכה 3 · Segment 9

כיוצא בו וכו' תני וכו'. בתוספתא שם:

פרצה טהרה. כלומר שנתרבה ומביא הש"ס ראיה ללשון זה כדכתיב כי מעט וגו' וכן כדכתיב ובית אביהן פרצו לרוב. בד"ה א' ד':

שלא גזרו לומר שלא יאכל טהור עם הטמא. כלומר שלא הוצרכו לגזור כך לפי שבלאו הכי היו נזהרין בזה וכך הוא בתוספתא ולא גזרו הראשונים לו' לא יאכל הטהור עם הנדה שהראשונים לא אכלו עם הנדות:

הא זב עם מצורעת מותר. כלו' דמדייק הש"ס מדקתני לא יאכל הזב עם הזבה ולא קתני לא יאכל הטמא עם הטמאה ושפיר הוה שמעינן שעשו הרחק שלא יבעול את הנדה טמאה אלא לדיוקא איצטריך דזב עם אשתו המצורעת מותר שאף אם יבאו לידי הרגל דבר אין כאן איסור דישב מחוץ לאהלו כתיב ודרשו מכאן שהמצורע אסור בתשמיש המטה אבל לא מחוץ לאהלה והמצורעת מותרת בתשמיש. ולהכי לא קתני סתם הטמא עם הטמאה לפי שיש ששניהן טמאין הן וליכא למיחש בהו מידי והא קמ"ל דתנא דמתני' ס"ל כהך דרשא לאהלו ולא לאהלה:

מצורע עם זבה אסור. דבהא ודאי איכא למיחש שלא יבעול את הזבה והוא בכרת וקמ"ל דאפילו המצורע שקשה לו התשמיש ביותר מן הזב אפ"ה חששו:

מצורע עם מצורעת אסור. שהוא אסור בתשמיש המטה: