פני משה על תלמוד ירושלמי שבת · פרק 6 · הלכה 2 · Segment 2

גמ' מפני מה גזרו על סנדל המסומר. שלא לצאת בו בשבת:

יש אומרים שהיו רואין את ראשו ומפילו'. שעת הגזירה היתה כדאמר לקמן והיו נחבאין ונסתרין וראו את ראש סנדל המסומר כסבורין שאויבים באין עליהן ודחקו זה בזה ומתוך הדחק היו הנשים מפילות עובריהן ויש אומרים שהיו שומעין קולו של סנדל המסומר וכסבורין וכו' וע"י כך היו מפילות ולהני לישני לא היתה ההריגה והמפילות בסנדל המסומר עצמו אלא שע"י סנדל המסומר באה ולפיכך גזרו עליו. ויש אומרים ע"י שהיו נדחקים זה בזה. מפחד קול ששמעו והיו הורגין זה את זה בסנדלין המסומרין שברגליהן ולפיכך גזרו עליו:

מה נפיק מן ביניהון. דהני לישנא סוף סוף לכולהו הוא שגזרו עליו:

הדוסטא. איכא בינייהו דוסטא כמו דיוסטא ודוגמתו במשנה פ"ב דכלים הדיוסטר חיבור לטומאה והוא כלי שמשתמש מב' צדדיו מלשון דיו סטרי וה"נ דיו סיטא והיא סנדל שיש לו שתי פיות והעור או העץ שעל כף הרגל הוא באמצע ותוחבין הרגל פעמים מכאן ופעמים מכאן וסנדל כזה אין דרך לחזקו במסמרים באחד מראשיו כ"א באמצע כדי לחזק התחתון עם העליון דלמ"ד שהיו רואין את ראשי של סנדל המסיומר ועי"כ היה מה שהיה ע"כ מותר לצאת בדוסטא שאין בו מסמרים בראשו ולא גזרו אלא על כעין מעשה שהיה ולאידך לישני שהיו שומעין קולו או שהיו נדחקין וכו' אף סנדל הדוסטא אסור דמ"מ ע"י המסמרים אירע המעשה ובסנדל כזה ג"כ מסמרים קבועין בו:

ולא בשעת השמד הוא שגזרו. א"כ משעבר השמד יהא מותר ומשני מפני שלא עמד ב"ד שלאחריהן וביטלו ואע"פ שעבר השמד הגזירה של אותו ב"ד שגזרו במקומה עומדת:

מעתה אפי' בחול. מ"ט לא גזרו:

ומשני וכי לאו אורחיה דב"נ שיהיו להן תרין סנדלין. חד זוג לחול וחד זוג לשובתא ומעשה שהיה ביום שבת היה ולפיכך גזרו על של שבת:

תני. בברייתא טלה עליו מטלית מלמטן ולא נכרין המסמרין מותר:

הוות רגליה שחקה. שנשחק עור של פרסת רגלו והיה רוצה לצאת בסנדל המסומר להגן על הרגל לפי שהוא חזק ועבדין לון כן לטלות עליו מטלית מלמטה: