פני משה על תלמוד ירושלמי שבת · פרק 7 · הלכה 2 · Segment 19

כמה יחרוש ויהא חייב. לפי דתנינן שם החורש כל שהוא ומפרש כמה הוא כל שהוא:

כדי ליטע כרישה. אחת ור' אחא בר רב קאמר כל שהוא ממש ואפי' כדי ליטע זכרותה של חטה גרעין אחת ממנה:

תמן תנינן. לקמן בפ"ט לענין הוצאה דבשאר אוכלין שיעורן כגרוגרת כדתנן לקמן בפרקין והמוציא זרעוני גינה שאינן נאכלין לאדם שיעורן בפחות מכגרוגרת מזרע קישואין שיעורן בשנים וכו':

תני חטים מדיות. הבאות מארץ מדי והן חשובות שיעורן להוצאה בשתים:

חטים על ידי שהן חביבות לאדם עשו אותן כשאר זרעיני גינה שאינן נאכלין לחומרא שחייב על הוצאתן בפחות מכגרוגרת:

לכל דבר זה הכלל כל דבר שהוא להנאת הקרקע חייב משום חורש כעין החופר וכו' והוא צריך לזה לתועלת הקרקע:

המדייר. שעושה דיר של בהמות שיהו מזבלין את הקרקע:

המעדר. בגפנים:

המפעפע גושים. גישים הנעשים מן קרקע קשה והוא משבר ומפעפע אותם:

המברה בחרשים. מלשון וברא אותם בחרבותיהם שהוא נוקב וקוצץ בעצי היער לתקנם ושיתגדלו:

המצית את האור כחישת הקנים שהן רציפות הרבה ומצית את האור למעטן ושיתגדלו ויתעבו וכן באגודות תמרים שממעט הרצופות שבהן:

וכר' זעירא. וכלומר ור' זעירא דאמר לעיל בפ"ג דשביעית בהל' ב' וכן לקמן פ"ק דמ"ק על הא דתנינן ר"א בן עזריה אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית ומפרש שם ר' זעירא מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה ולדידיה מוסיף אף המתקן אמת המים שתהא מכשרת את הצדדין שלה שיהו ראויין לזריעה וכן המסקל את האבנים מן השדה וכו' דהני כולהו תקנת הקרקע או האילנות הן וחייב עליהן משום חורש דדמיין לחרישה שהיא תקנה להזריעה או להנטיעה: