גמ' כיני מתניתא והזיד. כלומר דמפרש דלאחר שנזכר לא חזר ושכח אלא סופו היה בזדון אבל אם חזר ושכח אע"פ שבאמצע נזכר הוא הוי תחלתו וסופו בשגגה וחייב וקשיא אלו ירה חץ וכו'. כלומר וכן על כרחך אתה מפרש להסיפא זרק לעשות חבורה וכו' מפני שנזכר עד שלא נעשית החבורה הלכך פטור הוא משום שבת דאי לא תימא הכי אלא שנזכר וחזר בו ממה שהיה מתכוין בתחלה א"כ קשיא הרי מי שזרק חץ להרוג בו את הנפש והתרו בו מה אתה עושה וחזר בו שמא כלום הוא מה שחזר בו בתמיה וה"נ דכוותה שאם זרק האבן אי החץ לעשות החבורה מה איכפת לן שחזר בו הלא כבר יצאת מידו לעשות כוונתו והחזרה שלו לאו כלום הוא אלא הוי סופך מימר והזיד דטעמא דמתני' משום שסופו במזיד הוא ובחייבי חטאות בעינן עד שיהא תחלתן וסופן בשגגה:
קריאה במקור
פני משה על תלמוד ירושלמי שבת · פרק 11 · הלכה 6 · Segment 2
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Piotrków, 1898-1900
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 666649663cca5d10fc59f9d6b8f424bf52028c3e6f29c1af81d168ff0ee231c3