ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי מעשר שני · פרק 5 · הלכה 4 · Segment 9

מילתא דריב"ל אמר בבעה"ב עשיר נחלקו. פי' אי אמרינן תרי מיגו. אבל בעני ד"ה זכה לו ואי אמרת הראוי ליתן זכה ל"ל תרי מיגו הא א"צ מיגו כלל כיון דראוי ליתן זכה אלא ודאי סבר הראוי ליטול זכה ולכך צריך למיגו מגו דאי בעי הי' ראוי ליטול. ומכח זה נראה לתרץ קושית הר"ש על רש"י שפירש דמי שליקט את הפיאה לאו בבעל השדה איירי. פירוש דאי בבעל השדה לא הוי קאמר אבל בבעל הבית עני דליכא אלא חד מיגו ד"ה זכה לו. ואי איירי בבעל השדה אפילו עני צריך להיות תרי מיגו דהיינו דאי בעי מפקיר לנכסיה ולא יהיה שלו דכל זמן שהיא שלו אסור ללקוט אפי' העני כדאמרינן לא תלקט לעני להזהיר העני על שלו כן פירש"י. ומקשי עליו הר"ש מהירושלמי דמשמע דאפי' לבעל השדה מותר לזכות. מהא דאמרינן בירושלמי גבי שיבולת א' שנתערבה בגדיש מעשר שיבולת א' ונותן לו ואר"א היאך העני הזה מחליף דבר שלא ברשותו פי' הרי לא קנה העני כלום אלא מזכה את העני בכל הגדיש כו'. ומקשי הירושלמי דמיחלפא שיטתי' דר"א תמן אמר זכה לו. פי' דאם זיכה לו הבעה"ב דזכה העני וכא אמר הכין. פי' דצריך לזכות בכל הגדיש ולמה צריך כולי האי ליזכי לי השיבולת בכ"מ שהוא ואח"כ יחליף עמו. ולפירש"י דפי' דהכל מודים דבעל השדה אינו יכול לזכות לעני לא מקשי כלום דלהכי צריך העני לזכות בכל הגדיש משום דבעה"ב אינו יכול לזכות לעני בכ"מ שהוא ואחר אינו יכול לזכות שאינו יודע איזו הוא ויש לתרץ דהא רש"י לא פי' כן אלא אליבא דמ"ד מעני לעני מחלוקת אבל מעשיר לעני ד"ה לא זכה. ובירושלמי ליכא האי דיעה כלל אלא הא דריב"ל כאן ובמס' פיאה דהיינו דבבעה"ב עשיר נחלקו וסבר ר"א זכה משום דאמרינן תרי מיגו. ואם כן לדידיה אפילו בעל השדה עצמו נמי יוכל לזכות כיון דאמרינין תרי מיגו כו':