ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי מעשר שני · פרק 4 · הלכה 1 · Segment 7

רבי הי' לוקח קישואין בכורות למלכות. פי' מה שנתבכרו תחילה הי' לוקח אחד אחד וקבע מע"ש שלהן על כל עוקץ. פי' שלא הי' ממתין להפריש על כלם אלא מיד כשהי' קונה אחד הי' מפריש על אותן א' בה גופו וקבע לי' מקום אצל העוקץ:

וראה אותן כאילו הן חתוכות. פי' בשעת פדייה הי' פודה אותן כאלו היו חתוכות שנמכרות בזול:

ומקשי שלימות ואת אמרת חתוכות פי' הרי השתא עדיין לא נחתכו ואת פודה אותן כאילו חתוכות:

א"ר יונה ויאות. פי' שפיר הוא מקשי אלו שנים כו' אלא עי"ז ועי"ז נמכר ביוקר. פי' שאנו שמין כולו ונותנין לזה חלק עשירי וא"כ אף הכא כן:

כהדא ר"ש בר רבי. תיבת כהדא מיותר:

מקפיד על אלין דרומייא דהוי מזלזלין בהון. פי' שתי' חותכין איתן כדי שיהא פודין אותן בזול:

נסתון בר קפרא (וקרטמון) [וקרטטה] קומוי. פי' שהיו לוקח בר קפרא וחתך כל הפירות שלהם. ואמר טב הוא כלום כו'. וכי יפה היא עכשו לכם שחתכתי לכם כל הפירות גם לגבי מעשר אינו יפה לזלזל כ"כ ומיבעיא ליה עד כדון כו' מילי' (מקרטמה) [מקרטטה] וטבא. פי' אותן שכשחותכים אותם הם יפים אלא שאינן מתקיימין כ"כ ולכך הם נמכרים בזול אם מותר לחתוך אותן ולא איפשטא והא דזלזלו כ"כ היינו לפי שהי' בזיון והי' הפדיון הולך לאיבוד ומכאן יש לסתור אותן הסברות שפודין עכשיו נטע רבעי על ש"פ כיון שהולך לאיבוד דהכא משמע דאפ"ה צריך לחלל בשווי וכן גבי תרומה אין לעשות כאותן שסוברין כיון דהשתא הולך לאיבוד אוקמינן אדאורייתא דחטה אחת פוטרת כל הכרי דהא אמרינן בהדיא במתני' תרומה טמאה אחד מששים אף שהיא הולכת לאיבוד וד"ל: