ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי מעשר שני · פרק 5 · הלכה 3 · Segment 1

[מתני'] מניח הסלע ע"פ ג' ואומר כמה אדם רוצה ליתן כו' פי' הא דבעינן [שלשה] בנטע רבעי צ"ל ולא במעשר שני. וכן משמע בסנהדרין דקתני נטע רבעי ומ"ש שאין דמיו ידועים בג' משמע דוקא בשאין דמיו ידועין הא דמיו ידועין אפי' בא' מותר. ואין דמיו ידועין היינו כדמפרש הגמ' התם היינו פירות והרקיבו ולא קאי התם אנטע רבעי כדמפרשי התם התוס' מדאמר בגמ' מ"ש שאין דמיו ידועין כיצד ולא תני נטע רבעי שאין דמיו ידועין כיצד. ועוד ממתני' נמי מוכח דלא קאי אלא אמ"ש ולא אנטע רבעי מדקתני נטע רבעי ומ"ש שאין דמיו ידועין ולא נקט שאין דמיהם ידועים משמע דלא קאי אלא אמ"ש. והכי פירושו נטע רבעי לעולם ומ"ש שאין דמיו ידועין בשלשה והיינו משום דמ"ש לעולם דמיו ידועין חוץ מפירות שהרקיבו וכדמפרש הגמ' התם משום שאינו חושב עליו יציאות עד שיגיע לביתו דהא בתחילה הי' טבל עד שהפריש מ"ש ולכך עד ההפרשה לא הוי מעשר כלל ולכך יציאות שלו הן. אבל גבי נטע רבעי שכבר קדשי ע"ג השדה ולכך חושב עליו כל יציאות והוי כמו אין דמיו ידועין דצריך לישום כמה יהי' ההוצאות ופוחת כדי כל ההוצאות ונותן לו מביתו. ואם פודה אחר נותן בשויו אלא שבעה"ב נוטל ההוצאות לעצמו ויהיו חולין והשאר יהי' נתפס בתורת נטע רבעי:

וע"ז אמר ואם הי' הכל מופקר. פי' שהפקיר את כרמו וחזר וזכה בהן:

אין לו אלא שכר לקיטה פי' אין לו לחשוב ההוצאות עליו לגרוע מן הפדיון אלא שכר לקיטה שהיה אחר ההפקר אבל לא ההוצאות שהוציא קודם ההפקר: