[כ"י] פתר לה כשקדמוהו הבעלים ושחטוהו עד שלא נגמר דינו כו'. כתב מהרא"פ וז"ל ושחטוהו לאחר שנגמר דינו גרסי' והכי איתא בש"ס שם וכן פירש"י בפ' משפטים וכיון דנוכל לפרש הקרא לאיסור אכילה לחודא ואע"ג דהאמת הוא דאסור נמי בהנאה אין הנאה שלו מחוור בלאו מפורש דאיכא לאוקמה כולה לאכילה אינו לוקה הכי הוא לפי גי' הש"ס זה וברש"י ז"ל סיים שם איסור הנאתו מבעל השור נקי כאדם שאומרים לו יצא זה נקי מנכסיו ואין בהן הנאה של כלום וכן מבואר בש"ס עכ"ל. וכתב הש"ק בפסחים (פ"ב ה"א) וז"ל בקונט' הגהתי משנגמר דינו דעד שלא נגמר דינו תנן בפ' שור שנגח ד' וה' ואם עד שלא נגמר דינו וכו' אם שחטו בשרו מותר והר"א בפי' לערלה הביא ראיה להגיה מדברי רש"י והש"ס דפירקין דגרס משנגמר דינו ונעלם ממנו דמתניתין היא:
קריאה במקור
עמודי ירושלים על תלמוד ירושלמי ערלה · פרק 3 · הלכה 1 · Segment 6
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Jerusalem, 1969-1970
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001824568/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 0cdd7826648f68e85e740de34eeed849cc6b09d0f952b4a85b84cb9dce8837b8