מלחמת השם על בבא קמא · דף 23b

עוד אמר רבא הניח אבן ע"פ הבור וכו' יש לומר מאי פטור פטור מנ"ש וחייב בח"נ וכלישנא בתרא דרבא:
אמר הכותב אין זה נכון דכיון דס"ל לר' נתן כל היכא דלא משתלם מהאי משתלם מהאי אף זה חייב בנ"ש ומה דומה לזה נתקל באבן ונשוף בקרקע ואף הוא כיון דליכא לאישתלומי מקרקע עולם משתלם כוליה נזק מבעל אבן והיינו דאמרי' לקמן שור ואדם שדחפו לבור לענין ארבעה דברים אדם חייב ובכל ד' דברים קאמר דאי בשבת דידיה מאי למימרא אלא בכל ד' דברים קאמר דכיון דליכא לאישתלומי משור ובור משתלם מאדם משלם וקמ"ל כר' נתן ואמרי' נמי לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב ובודאי כופר שלם קאמר דאי חצי כופר הא כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר כדאמרי' בפ' ד' וה' ואפי' כשתמצא לומר התם אפי' חצי כופר משום דכיון דמשלם האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם הוא אבל חצי כופר ממש ודאי לא ועוד שאינו משלה כופר אלא בשהמית אבל בפלגא היזקא ודאי לא אלא ש"מ שאף הדוחף חייב בכל לר' נתן וכן כשנתקל באבן ונשוף בקרקע בעל האבן מחייב בכולה נזקיה לר' נתן ולא תדקדק במה שאמרו בגמ' אנא תוראי בבירך אשכחתיה מאי דאית ליה לאשתלומי מהיאך וכו' משתלמנא מינך דאלמא אי לאו משום דאשכחתיה בביריה לא הוה משתלה מיניה דודאי אע"ג דליכא למימר הכי משתלם מיניה כיון דליכא לאשתלומי מהיאך אלא ה"ק לעולם פלגא היזקא עבד וכיון דאיכא לאישתלומי מהיאך לא משתלם מהאי אלא רביע דהוא פלגא נזקיה דידיה אבל היכא דליכא לאישתלומי מהאי אע"ג דפלגא היזקא עבד משתלם נזקו משלם ממי שאפשר להשתלם ממנו משום דא"ל את קא גרמת לי וליכא בין לישנא קמא לבתרא כלום אלא בפירוש תשלומי שור תם נחלקו דלא קא אמרי' מאי בינייהו והיינו נמי דאקשינן בפ"ק אי אליבא דר' נתן הא אמר אע"ג דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי והתם ליכא למימר אנא תוראי בבירך אשכחתיה וכן בשור ושור פסולי המוקדשין שנגחו לר' נתן משלם נ"ש אע"ג דהאי פלגא נזקא עבד והאי פלגא נזקא עבד דהא תלמוד לרבנן לא משלם אלא ח"נ ואי כוליה היזק עבד נ"ש משלה ואפ"ה משתלם משור הדיוט נ"ש ואע"ג דליכא למימר כי האי טעמא דאמרי' בגמ' גבי בור אנא תוראי בבירך אשכחתיה וש"מ דלאו דוקא קא אמרי' אלא כדפרישנא הרי למדת שאפי' נתקל באבן ונשוף בקרקע משלם בעל אבן נ"ש אע"ג דפלגא נזקא עבד דלא גרע משני שוורים שהזיקו שלא כדברי בעל המאור ז"ל ועיקר קושייתו אינה קושיא שכיון שהכורה גרס לו להיות נתקל בבור פטור בעל הבור דאי בתר גרמא אזלת איהו לאו גורם הוא שהכורה הוא דוחף הראשון ואי לאו כורה איהו לא עבד ולא מידי ואי בתר נזקא אזלת איהו לאו מזיק הוא שהרי נישוף בקרקע עולם ולפיכך פטור לגמרי וכל היכא דתנן פטור ליכא למימר מח"נ קאמר דה"ל למימר הכי וכל כה"ג לא משתמיט מלפרושה ובפ' המניח בלישנא בתרא דר"א לא מתמר ליה נתקל באבן ונשוף בקרקע דקתני הטיח צלוחיתו באבן שהיא נשוף באבן אבל בירושלמי אמרו בלשון הזה א"ר יוחנן המניח אבנו סכינו ומשאו ברה"ר ובא אחר ונתקל בהם וצלוחיתו בידו בין שנתקל באבן ונחבנו בקרקע בין שנחבט בקרקע חייב על נזקי אדם ופטור על נזקי צלוחית גם זה ראיה שהדין בשניהם אחד הוא ומשלם נ"ש כר' נתן ומי שאינו מודה במה שפרשנו על כרחו יודה שהלכה כלישנא קמא דרבא דאמר האי כוליה היזקא עבד דסוגיין הכי ונמצא שדיננו דין אמת אבל יש להקשות לרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו הא לחבטו פטור אמאי מי גרע ממניח אבן ע"פ הבור דחשבינן ליה כשור שדחף וכי תימא פטור מח"נ קאמר הא לאו מלתא היא חדא דקא קאמר אגובהה לא מחייב כלל כלל במשמע והיינו דקאמר נמי חבטו קרקע עולם הזיקתו דאלמא פטור לגמרי ועוד דהא אמינא לך דבכולי נזק הוא חייב כיון דליכא לאישתלומי מקרקע עולם וזו הקושיא צריכה לפנים אלא שיש לומר דלא דמי דבשלמא אבנו סכינו ומשאו שנתקל בהם הם שדחפוהו בקרקע עולם ודינם כשור שדחף דהיכא דליכא לאישתלומי מבור משתלם משור לכ"ע אבל בור אע"פ שהוא גרם לו שהרי חפר שם ומ"מ לא נתקל בגוף מעשיו אלא העפר שנסתלק משם הוא הגורם וכן הא דאמרי' לעיל דעבד גובהה ברה"ר לרב אגובהה לא מחייב הכי פירושא כגון שהיה ברה"ר גבשושית שוה מכל צדדין והוא חפר מצד אחד שהעולה מצד האחר השוה לרה"ר נופל ונחבט בקרקע עולם ומש"ה פטור לרב שסילק העפר שסלק משם הוא הגורם ולא הוא דחפו אלא הוא שנדחף מעצמו מפני שלא מצא שם עפר כך פי' ה"ר אברהם בר דוד ז"ל ואני אומר שלא חייבו הדוחף אלא בממונו כגון אבנו שלא הפקירה שהוא חייב על הדחיפה כשור אבל בור שהפקירו אינו חייב על הדחיפה כיון שלא הוזק אלא בקרקע עולם ולא חייבתו תורה אלא בהבלא דכתיב ונפל עד שיפול דרך נפילה ובבור ברשותו הא מודה רב ומ"ש בנתקל באבן ונשוף בקרקע דלרבנן חייב בעל האבן בנ"ש דברי רבינו שלמה ז"ל הם אלא שיש להשיב אי הכי קא סברי רבנן שור כולי היזקא עבד ומש"ה משלם נ"ש וכיון שכן מנא לן דאמרי רבנן היכא דליכא לאישתלומי מהאי לא משתלם מהאי דלמא לעולם אימא לך היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי ושור ושור פסולי המוקדשין משלם נ"ש וטעמייהו דרבנן התם משום דשור כולי היזקא עבד וכי תימא תיתי מתם הא לא שמעינן להו לרבנן בתם משלם ח"נ ובור פטור אכתי ליכא למיפשט דסברי רבנן אע"ג דליכא לאישתלומי מהאי לא משתלם מהאי בשור ושור שנגחו דהתם טעמייהו דרבנן משום דבור לא עבד ולא מידי ולא חייבה תורה בור בענין זה דהא תלמוד במועד משלם השור נ"ש ובור פטור אלמא שור כולי היזקא עבד ובור לא עבד ולא מידי אבל בשני שוורים שהזיקו כיון דליכא לאישתלומי מהאי דלמא משתלם מהאי והיכי פשיטא להו נמי מלתא עד דמקשי נמי בפ"ק אילימא אליבא דרבנן פשיטא אדרבה מדר' נתן נשמע לרבנן בשנים שהזיקו לפיכך אמרו מקצת מפרשים בעל השור משלם מחצה ובעל הבור פטור ועל כרחך פלגא היזקא עבד ואפ"ה לא אמרי' כיון דליכא לאישתלומי מבעל הבור משום דבתר דחיפה אזלינן משלם מן השור נ"ש וא"ת מנא לך מעלתייהו דרבנן שבעל השור אינו משלם אלא מחצה דלמא משלם נ"ש תשובתך דא"כ הוה להו לרבנן למימר בעל השור משלם נ"ש ללמדך דכוליה היזקא עבד דהיינו דכוותייהו מדקאמר בעל השור חייב סתם ש"מ חייב מחצה ועוד שאם חלקו ר' נתן ורבנן בתשלומי השור היה כל אחד מפרש במה ישלם ומברר דבריו מדלא פירשו ש"מ כתשלומי השור לר' נתן כך משלם לרבנן:

ומ"ש בעל המאור הזה ז"ל דגם מדברי הרי"ף ז"ל לא נתבררו דינין הללו לפי שדלג עליהם כמו שדלג הרבה בדיני הבור כו' לא ידעתי מה דלג בכאן רבינו הגדול ז"ל שהרי כתבה לדר"א וכתבה לדר' נתן ודאמר רבה הניח אבן ע"פ הבור ולא השמיט בכאן חוץ מדברי רבה בשור ואדם שדחפו לבור ואין לו צורך לכתבה מפני שפשיטא היא כיון דא"ר נתן כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי ואף רבא לא אמרה אלא משום דסיפא איצטריכא ליה ומה שאמר שדלג הרבה בדיני הבור ושאר אבות נזיקין אמת הוא אבל יש ג"כ אצלנו במקצתם טעמים ואם הם מעיני רבים נעלמים:
וכתב עוד בעל המאור הזה ז"ל דהלין ד' לישני דאביי ורבינא בשור ושור פסולי המוקדשין שנגחו פלוגתא פליגין עליה דרבא דאמר שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן וכו' ואם בשר כנגד אימורין אינו גובה כ"ש שאין לחייב שור החולין בכנגד שור פסולי המוקדשין יש לי להשיב והרי רבא גופיה אמרה לשמעתא דאביי ורבינא דה"ג בכולהו נוסחי ובפי' רבינו חננאל ז"ל אמר רבא שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו שור אחר אביי אמר ח"נ וכו' אלמא רבא הכי ס"ל אי למאי דאוקימנא כרבנן לרבנן אי אליבא דנפשיה לר' נתן דרבא כר' נתן ס"ל ודוקא קשיא לך אמאי אינו גובה בשר כנגד אימורין איכא למימר משום דא"ל בשר בלא אימורין לא כוליה נזק ולא פלגא נזק קא עביד ואפי' בפלגא נזקא אימורין מסייעו ודיו שמשתלם מבשר ולא שישתלם מבשר כנגד אימורין שאין הבשר בלא אימורין מזיק ואי רביע אריא אאימורין לא משתלם מבשר אבל בשור ושור לכל חד וחד א"ל את קטלתיה שהרי הוא מזיק בלא כחו של חבירו וליכא הכא פלוגתא דאמוראי כלל. כתוב בספר המאור אמר רב שמעית מלתא לר' יהודה וכו' עד מי עבידי אינשי דמנחי מרגניתא בכספתא או לא הא קי"ל דר"י בתרתי פליג וכו':
אמר הכותב הבו ליה אפריון לבעל המאור ז"ל שפירש לנו דברי רבינו הגדול ז"ל בשמועה זו דודאי האי גברא בין לרבנן בין לרבי יהודה חייב אטמון דהא נזקי אדם הן ואש גופיה לא מיפטר אטמון אלא כגון שכלו חציו שנפל גדר שלא מחמת הדליקה כדמפרש בגמרא בפרק כיצד הרגל ורב אשי נמי לא מיבעיא ליה אלא משום דקא טעין הכי והכי כדאיתמר בגמ' אבל בדאיכא סהדי פשיטא דחייב בכל אלא ודאי הכי דייק רבינו הגדול ז"ל כיון דר' יהודה מחייב ואפי' ארנקי בגדיש ועשו בו תקנת נגזל דרב אכל טמון דמחייב ר' יהודה קאמר דאמר דעשו בו תקנת נגזל אי הכי רב אשי מאי קא מיבעיא אלא ש"מ ליתא הלכתא כר' יהודה וכרבנן קי"ל דפטרי טמון ולית להו תקנת נגזל באש אלא בדברים שדרכן להטמין כך פי' בעל המאור דברי רבינו יצחק אלפסי ז"ל תנוח דעתו שהניח דעת רבינו מן המתמיהין עליו והסכים אף הוא עמו בדבר זה ואעפ"כ דעתי לא נחה עלי עדיין ואם כוונת רבינו כך היתה תמה גדול אני תמה עליו פה קדוש איך יאמר דבר זה היכי אפשר ליה לר' יהודה למימר דתיקון תקנת נגזל במה שאין דרכו להטמין אטו נגזל גופיה אם טענו דברים שאין דרכן למשכן כגון מרגניתא דטמין להו איניש מי נשבע ונוטל א"נ טענו דברים שאינן ראוין לו כגון דלא אמיד מי מהימן הא אמרי' בדוכתא דלא מהימן וחס ליה לר' יהודה דליפלוג בהכי ועוד אי ס"ד דאית ליה לר"י הכי מנין לו לרב אשי להחזיק במחלוקת דלמא לעולם אימא לך רבנן נמי הכי ס"ל והא דפטרי רבנן במדליק בתוך של חבירו בדברים שאין דרכן להטמין לאו משום האי טעמא הוא דהא ודאי אפי' אית ליה עדים שהיו שם אותם כלים ונשרפו פטור לרבנן דהא בטמון גופיה פליגי בתוך של חבירו ולא בתקנת נגזל ולא אדכרו תנאי תקנת נגזל כלל אלא רב הוא דאמר הכי לפי פשטא של שמועה לפיכך מה שכתב בספר המאור וכן נמי פירשה רבינו שלמה ז"ל ועוד אי ס"ד בהא פליגי אדקא מיפלגי הכא ליפלגו התם בנגזל גופיה ועוד הא ר' יהודה מיקל בתקנת נגזל טפי מרבנן דתנן ר' יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה וכו' אלא טעמייהו דרבנן משום דבמדליק בתוך שלו פטר רחמנא טמון דכתיב כי תצא אש מעצמה ולא פליג בין דברים שדרכן להטמין לשאינן דרכן וגבי מדליק בתוך של חבירו פטרי דברים שאין דרכן להטמין ואפי' יש לו עדים מסברא דנפשייהו דכיון דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה פטור דא"ל אילו הוה ידענא הכי הוינא מינטר טפי והאי טעמא ליתא אלא במדליק אש בתוך שדה של חבירו ועברה הדליקה והלכה לצד האחר והדליק את הגדיש דפשיעה בעלמא היא אבל לא במדליק גדישו של חבירו ממש בידים ולא בההוא גברא דבטש בכספתא דאיהו חייב כל דמאי דה"ל גביה דאזקיה ועוד אפי' אם תמצא לומר אין הלכה כר' יהודה דלא תקינו רבנן תקנת נגזל אלא בדברים שדרכן בכך מנא ליה לרבינו ז"ל דליתיה לדר' יהודה דמחייב על נזקי טמון מי תלאן זו בזו לעולם אימא לך הלכה כר' יהודה דטמון באש חייב ומיהו לא תקינו ביה תקנת נגזל אלא בדברים שדרכן להטמין אלא ודאי ליכא לדחויה לר' יהודה אלא מדרב אשי דאמר טמון איתמר וכדכתב רבינו הגדול ז"ל ואע"ג דאיכא למימר דאיהו לא סבר לה אלא איתמר קאמר ולתרוצי מלתא דר"י אתא. עכשיו חזרתי לדרך אחרת בפי' השמועה ממה שראיתי בירושלמי דגרסי' תמן א"ר אבהו בשם ר' יוחנן מודים חכמים לר' יהודה בכלי גורן שדרכן ליטמן א"ר הושעיא בשאין עדים אבל יש שם עדים כ"ע מודו על הדא דר' יהודה ותני כן על גדיש של חטים מחופה בשל שעורים או גדיש של שעורים מחופה בשל חטים נותן לו של שעורים פי' קסבר ר' הושעיא דכי פליגי רבנן עלה דר' יהודה בכלים שאין דרכן ליטמן משום שאין שם עדים ולא עשו בו תקנת נגזל אבל אם יש שם עדים שהיה שם אותו טמון חייב והא דקאמרי' ותני כן יש לפרש סיועא אדר' אבהו דאמר מודים חכמים בכלי גורן שדרכן להטמין ואינו מחוור דהא אמרי רבנן רואין מקום כלים כאילו מלא תבואה ואפי' בלא עדים משלם של שעורים ול"נ סיוע מסיפא דברייתא דקתני בד"א ובירושלמי לא מסיים לה דמרגלא בפומייהו היא מ"מ למדנו שמחלוקת ר' יהודה וחכמים בתקנת נגזל הוא לפי גמרא דבני מערבא ולגמרא דילן נמי במדליק בתוך של חבירו אית לן למימר דבהכי פליגי דמשום טמון לא מיפטר אלא במדליק בתוך שלו דבהכי כתיב קרא דכי תצא אש מעצמה משמע דאי במדליק בתוך של חבירו נמי משמע ומוקמי' לה נמי כגון שנפל גדר שלא מחמת דליקה דבכה"ג הוא דמיפטר טמון גופיה דכלו להו חציו א"כ אפי' בכלים שדרכן להטמין נמי ליפטר וכל הני פלוגתא דטמון היכא כתיבן אלא ודאי קרא במדליק בתוך שלו דוקא הוא והא דפטרי רבנן בשאין דרכן להטמין לאו מקרא אלא מסברא ואי בשיש שם עדים ודאי ואפי' נפל גדר שלא מחמת דליקה נמי מסתברא דחייב בכל אטו שורו דלא טפח באפיה והלך לגדיש של חטים מחופה בשל שעורים ואכלו מי מצי למימר אילו ידענא דשל חטים הוה הוינא מינטר ליה טפי פשיטא דלא וכ"ש היכא דמשום חציו דודאי חייב וכדמעיינת בגמ' וסברא משכחת דלא איתמר נטירותא דהכי קבילי עלי ודהכי לא קבילי עלי אלא גבי משאיל דאין לו לעכב עצמו מלעשות דליקה בתוך שדהו אלא משום שקיבל עליו להקדיש הלכך אמר ליה נטירותא דהכי קבילי עלי ודהכי לא קבילי עלי אבל במזיק בשל חבירו ודאי חייב בכל אי משום חציו אי משום ממונו דהא לאו משום דקביל עליה נטירותא דהאי מחייבים ליה אלא משום דרמיא עליה נטירותא דגופיה או דממוניה דרחמנא חייביה בהכי ואע"ג דלא ידע במאי דאזיק כלל תדע דהא ר' יהודה מודה בדינא דמשאיל מקום וקא מחייב במדליק בין בתוך שלו בין בתוך של חבירו בכל מה שהיה בתוכו כדקתני בברייתא ולפיכך נ"ל דבתקנת נגזל פליגי כדפרישית וכן נראה דעת רבינו הגדול ז"ל והאי דלא פליגי בתקנת נגזל בעלמא להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' בטמון באש למי עשו בו תקנת נגזל ורבנן שמעי ליה לר' יהודה דאמר טמון באש למדליק בתוך שלו חייב ועשו בו תקנת נגזל בכל דבר ואמרו ליה רבנן טמון באש פטור לגמרי ואפי' במדליק לתוך של חבירו דחייב לא עשו בו תקנת נגזל בדברים שאין דרכן להטמין וברייתא דקתני אבל במדליק בתוך של חבירו משלם כל מה שהיה בתוכו איכא לאוקמא על פי עדים וכל מה שהיה בתוכו ואפי' ארנקי דהכי הוא דוקיא דהאי לישנא בכולה סוגיין ושמעתין נמי דיקא דקאמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי לאו היינו מתני' דקתני שכן דרך בני אדם להניח בבתים ומה ענין משנתנו לכאן וכי תעלה על דעתך שלא יהיה דרך בני אדם להניח בבתים אלא בשוקים יניחו ואם אמרו בבתים יאמרו בכספתא אלא ודאי לא הביאוה למשנה זו אלא לומר שעשו במזיק בו תקנת נגזל כמו שעשו באשו מדקתני שכן דרך וכו' ומה שתלאן רבינו ז"ל זו בזו מפני שמי שפסק כר' יהודה לא פסק אלא משום מימרא דרב דאמר לר' יהודה וכיון דליתא לדרב מדרב אשי אידחיא לה ר' יהודה לגמרי בדין טמון שאין לו על מי שיסמוך זה השגתי לתקן דבריו ואפשר שלא הביא ראיה זו אלא לדחותה לדר' יהודה במדליק בתוך שלו והא דקאמר רב לר' יהודה דמחייב על נזקי טמון באש עשו תקנת נגזל באשו ה"ה לרבנן אלא הא קמ"ל דאפי' במדליק בתוך שלו ונפל גדר שלא מחמת דליקה תקנו תקנת נגזל אבל לרבנן במדליק בתוך של חבירו פשיטא היינו נגזל דהא לדעת הוא מבעיר וגזלן הוא ועוד דהיינו מתני' דאוקימנא בתרתי פליגי במדליק בתוך של חבירו בתקנת נגזל כדפרישית אלא הא קמ"ל רב דאפי' לר' יהודה דמחייב בטמון במדליק בתוך שלו סד"א לאו גזלן אלא פושע בעלמא הוא ולא תיקון ביה רבנן מידי קמ"ל ובדין הוא דהוה ליה למימר בגלוי לרבנן במדליק בתוך שלו אלא רבותא קמ"ל לר' יהודה אפי' בדברים שאין דרכן להטמין ודומיא דמתני' נקט רב מילתיה במאי דאיירינן ביה והיינו דבעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור לפי שהוא דומה לזה במקצת שאינו מזיק בידים וטעמא דכתב רבינו הגדול ז"ל דלגלויי אדרבנן אמר רב פי' לפירושו רב דוקיא דמתני' לרבנן אתא לאשמעינן יפריש דכל משלם מה שבתוכו דקתני בין בדר' יהודה בין בדרבנן ע"פ עצמו הוא ובשבועה אי נמי רב לית ליה הא דאמר רבא בתרתי פליגי וסיפא בתקנת נגזל כדפרישית והוא דעת רבינו ז"ל ובהא לא נהירא דלימא לה בהדיא לרבנן עשו תקנת נגזל באש ומיהו אפ"ה לית לן למיפסק הלכתא כיחידאה דפירושא בעלמא היא ולאו משום דס"ל הוא וסוגיין בכולה מכילתין דטמון באש פטור ועיקר פסק העולה בידנו בכל זה כמ"ש רבינו הגדול ז"ל ואנו במה שכתבנו כסופרים העשוים להתלמד: