משנה
הכותב נכסיו – שכיב מרע, לעבדו – הגוי, - יצא – העבד, בן חורין – לחירות, מפני שהעבד עצמו הוא בכלל כל הנכסים שנתן לו אדונו, וכיוון שהקנה לו את כל הנכסים, הקנה לו אף את עצמו. שייר – האדון לעצמו, קרקע כל שהוא – מנכסיו, שלא כתב לעבדו, - לא יצא בן חורין – הואיל ולא פירש את הקרקע ששייר, אנו אומרים שהתכוון לעבד עצמו, ששיר לעצמו את העבד, שהשווהו הכתוב לשדה אחוזה (ויקרא כה,מה-מו), וכיוון שלא קנה את עצמו, לא קנה גם את הנכסים, שכל מה שקנה העבד - קנה אדונו.
רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: לעולם – אפילו שייר האדון לעצמו קרקע כל שהוא, הוא בן חורין – מפני שהעבד הוא בכלל הנכסים שנתן לו אדונו, עד שיאמר – בנוסח שטר המתנה: "הרי כל נכסיי נתונין לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן" – שכיוון שלא פירש את החלק מהנכסים ששייר לעצמו, אנו אומרים ששייר לו את העבד, וכיוון שלא קנה את עצמו, לא קנה גם את הנכסים ('מריבוא' - בשני כתבי יד של המשנה: 'מרובו', ובכתב יד שלישי: 'מריבו' (=מריבוא). - תופעה ידועה היא בלשון חכמים שעיצור שׂפתי עשוי לדמוֹת אליו תנועות הסמוכות לו, היינו i, e, a עשויות להיהפך u או o בהשפעת בומ"ף. כך מתפרשת הצורה רוּבּוֹ < רִבּוֹ ("שתי תיבות מורכבות שלא הוכרו", "לשוננו" מג, עמודים 188-189)).
הכותב נכסיו – שכיב מרע, לעבדו – הגוי, - יצא – העבד, בן חורין – לחירות, מפני שהעבד עצמו הוא בכלל כל הנכסים שנתן לו אדונו, וכיוון שהקנה לו את כל הנכסים, הקנה לו אף את עצמו. שייר – האדון לעצמו, קרקע כל שהוא – מנכסיו, שלא כתב לעבדו, - לא יצא בן חורין – הואיל ולא פירש את הקרקע ששייר, אנו אומרים שהתכוון לעבד עצמו, ששיר לעצמו את העבד, שהשווהו הכתוב לשדה אחוזה (ויקרא כה,מה-מו), וכיוון שלא קנה את עצמו, לא קנה גם את הנכסים, שכל מה שקנה העבד - קנה אדונו.
רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: לעולם – אפילו שייר האדון לעצמו קרקע כל שהוא, הוא בן חורין – מפני שהעבד הוא בכלל הנכסים שנתן לו אדונו, עד שיאמר – בנוסח שטר המתנה: "הרי כל נכסיי נתונין לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן" – שכיוון שלא פירש את החלק מהנכסים ששייר לעצמו, אנו אומרים ששייר לו את העבד, וכיוון שלא קנה את עצמו, לא קנה גם את הנכסים ('מריבוא' - בשני כתבי יד של המשנה: 'מרובו', ובכתב יד שלישי: 'מריבו' (=מריבוא). - תופעה ידועה היא בלשון חכמים שעיצור שׂפתי עשוי לדמוֹת אליו תנועות הסמוכות לו, היינו i, e, a עשויות להיהפך u או o בהשפעת בומ"ף. כך מתפרשת הצורה רוּבּוֹ < רִבּוֹ ("שתי תיבות מורכבות שלא הוכרו", "לשוננו" מג, עמודים 188-189)).