אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה · פרק 1 · הלכה 2

משנה
אין פוחתין לפיאה מששים – מאחד משישים בשדה, שפיאה יש לה שיעור למטה. אף על פי שאמרו – חכמים: אין לפיאה שיעור – למעלה, - הכל לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי הענווה – לא ירבה לתת פאה בלא אומדן דעת, אלא ראוי לתת אותה לפי גודל שדהו, שאם שדהו מרובה נותן הרבה, ולפי רוב העניים, שאם העניים מרובים נותן יותר, ולפי רוב הענווה (=הענבה), היינו לפי רוב היבול, שאם נתברכה שדהו נותן הרבה.

בירושלמי לעיל הלכה א אמרו: "הפיאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן", ולפי זה פירשנו את המשנה כאן (וכן פירש ב"ששה סדרי משנה").

על פי פירושי במשנה א, שאין לפאה שיעור למעלה, פירשתי גם כאן במשנה זו, ש"אף על פי שאמרו: אין לפיאה שיעור" נמשך למטה ("הכל לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי הענווה"), ולא כמו שפירשוהו המפרשים שנמשך למעלה ("אין פוחתין לפיאה מששים", וכן מובא הלשון בבבלי חולין קלז,ב), שאף על פי שאין לפאה שיעור למטה מן התורה, לא יפחות מדרבנן משישים. ולפי פירושי הכוונה, שאף על פי שאין לפאה שיעור למעלה, לא ייתננה בלא אומדנה, אלא כפי הצורך וכפי עושרו ("ששה סדרי משנה", זרעים, עמודים 341-342).

בכל מקום ששנינו במשנה "אף על פי שאמרו..." ויש משפט לפניו ומשפט לאחריו, "אף על פי שאמרו..." מחובר למשפט שלאחריו ולא למשפט שלפניו. ולכן גם כאן "אף על פי שאמרו..." מחובר למשפט שלאחריו ולא למשפט שלפניו. לפי המפרשים היה למשנה לומר כך: 'אף על פי שאמרו: אין לפיאה שיעור, אין פוחתין לפיאה מששים'.
הביטוי "אף על פי שאמרו:" חושף את העובדה שמשנתנו מורכבת ממקור קדום וממקור מאוחר לו. המילים "אין לפיאה שיעור" הן ציטוט ממשנה א שהוא המקור הקדום, והמילים "הכל לפי גודל השדה..." הן המקור המאוחר.
• • •

תלמוד
הוספה על שיעור פאה
במשנה שנינו: "אין פוחתין לפיאה מששים".
מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אין אומרים לו – לעני: הבא גמלים וטעון – את הפאה על הגמלים, שאם השדה גדולה ומספר העניים קטן, אין להרבות בפאה עד כדי כך שיצטרכו העניים להטעין על גמלים את הכמות הגדולה של תבואה שיקבלו (כיוון שפאה היא מתנת עניים, לא חייבו את הנותן שייתן עד שייעשו העניים עשירים, אלא חייבו אותו לתת להם כדי סיפוקם בלבד ("שדה יהושע", רא"פ)).
ומציעים פרשנות מצמצמת לברייתא: מתניתא – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא), - ביתר מכשיעור – (עוסקת) במקרה שבעל השדה נותן יותר מאחד משישים, שאם השדה גדולה ומספר העניים קטן, אין להרבות בפאה עד כדי כך שיצטרכו העניים להטעין על גמלים את הכמות הגדולה של תבואה שיקבלו, אבל בכשיעור – במקרה שבעל השדה נותן אחד משישים, והשדה גדולה ומספר העניים קטן, - אומרים לו – לעני: הבא גמלים וטעון – אם כמות התבואה שיקבל גדולה, כי אין פוחתים לפאה מאחד משישים.

במשנה שנינו: "הכל לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי הענווה".
מביאים ברייתא: שדהו מרובה – גדולה, ועניים ממועטין (מועטים) - נותן לפי שדהו – ראוי לבעל השדה להרבות בפאה לפי גודל שדהו ולתת יותר מכשיעור. שדהו מעוטה – קטנה, ועניים מרובין - נותן לפי העניים – ראוי לבעל השדה להרבות בפאה לפי מספר העניים ולתת יותר מכשיעור.
רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) דרש – בדרשה בציבור, שני דברים לקֻלּוֹ של בעל הבית – להקל על בעל השדה. שדהו מרובה ועניים ממועטין - נותן לפי העניים – אפשר למעט בפאה לפי מספר העניים ולתת כשיעור. שדהו מעוטה ועניים מרובין - נותן לפי שדהו – אפשר למעט בפאה לפי גודל שדהו ולתת כשיעור.
ומציעים משנה החולקת על רבי שמעון: מתניתא לא אמרה כן – המשנה (המקומית) לא אומרת כך (כדעת רבי שמעון), אלא – אומרת כך: "הכל לפי גודל השדה ולפי (צריך להוסיף כמו במשנה: 'רוב', וכן הוא בכתב יד רומי) העניים ולפי הענוה" (בכתב יד רומי: 'הענבה') – ומשמע מלשון המשנה "לפי גודל השדה ולפי רוב העניים", שראוי להרבות בפאה כששדהו גדולה וכשהעניים מרובים, ולא שאפשר למעט בפאה כששדהו קטנה וכשהעניים מועטים.
• • •