משנה
המעמר – האוסף אלומות או עומרים, לכובעות – האוסף אלומות ומעמיד אותן זו ליד זו באלכסון כך שהן יוצרות צורת חרוט כעין כובע שרחב למטה והולך וצר כלפי מעלה, ולכומסות – או האוסף אלומות ומעמיד אותן זו ליד זו באלכסון כך שהן יוצרות צורת חרוט הפוך שרחב למעלה והולך וצר כלפי מטה (כומסה - אולי מארמית סורית: קומסיס - שורש של ירק מאכל הדומה לגזר לבן. גזר לבן הוא ירק שורש הקרוב לגזר, שמקורו כנראה ברומא העתיקה. צורת כומסה הפוכה מצורת כובע), לחררה – או האוסף אלומות ועושה מהן ערימה שצורתה כעוגה עגולה או כצורת גליל, ולעומרים – או האוסף אלומות קטנות ועושה מהן עומרים גדולים, - אין לו שכחה – אם שכח אלומה בשעת עימור זה אין לו דין שכחה, שאינו גמר מלאכה, לפי שיבוא עוד עימור אחריו, ממנו לגורן – האוסף מן המקום שעשה את העומרים הללו לגורן ושכח עומר, - יש לו שכחה; המעמר לגדיש – האוסף עומרים לעשות ממנו גדיש (ערימה גדולה של עומרים), ומשם מביאים אותם לגורן לדוש, - יש לו שכחה, ממנו לגורן - אין לו שכחה.
זה הכלל: כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה – של העימור, כמו המעמר לגדיש שאין אחריו עימור אלא מלאכת דישה, - יש לו שכחה, ממנו לגורן - אין לו שכחה – שכבר נגמרה מלאכת העימור בגדיש, ואין שכחה אלא בגמר העימור; למקום שאינו גמר מלאכה – כמו המעמר לכובעות וכו', - אין לו שכחה, ממנו לגורן - יש לו שכחה – שלא נגמרה מלאכת העימור אלא באסיפה לגורן.
המעמר – האוסף אלומות או עומרים, לכובעות – האוסף אלומות ומעמיד אותן זו ליד זו באלכסון כך שהן יוצרות צורת חרוט כעין כובע שרחב למטה והולך וצר כלפי מעלה, ולכומסות – או האוסף אלומות ומעמיד אותן זו ליד זו באלכסון כך שהן יוצרות צורת חרוט הפוך שרחב למעלה והולך וצר כלפי מטה (כומסה - אולי מארמית סורית: קומסיס - שורש של ירק מאכל הדומה לגזר לבן. גזר לבן הוא ירק שורש הקרוב לגזר, שמקורו כנראה ברומא העתיקה. צורת כומסה הפוכה מצורת כובע), לחררה – או האוסף אלומות ועושה מהן ערימה שצורתה כעוגה עגולה או כצורת גליל, ולעומרים – או האוסף אלומות קטנות ועושה מהן עומרים גדולים, - אין לו שכחה – אם שכח אלומה בשעת עימור זה אין לו דין שכחה, שאינו גמר מלאכה, לפי שיבוא עוד עימור אחריו, ממנו לגורן – האוסף מן המקום שעשה את העומרים הללו לגורן ושכח עומר, - יש לו שכחה; המעמר לגדיש – האוסף עומרים לעשות ממנו גדיש (ערימה גדולה של עומרים), ומשם מביאים אותם לגורן לדוש, - יש לו שכחה, ממנו לגורן - אין לו שכחה.
זה הכלל: כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה – של העימור, כמו המעמר לגדיש שאין אחריו עימור אלא מלאכת דישה, - יש לו שכחה, ממנו לגורן - אין לו שכחה – שכבר נגמרה מלאכת העימור בגדיש, ואין שכחה אלא בגמר העימור; למקום שאינו גמר מלאכה – כמו המעמר לכובעות וכו', - אין לו שכחה, ממנו לגורן - יש לו שכחה – שלא נגמרה מלאכת העימור אלא באסיפה לגורן.