משנה
המשנה מלמדת שבשדה אילן גדר מפסיקה לפאה.
הכל – כל אלו שנשנו למעלה (הלכות א-ב) שמפסיקים לפאה, מפסיק לזרעים, ואינו מפסיק לאילן – בשדה אילן שחייבת בפאה (משנה לעיל א,ה) אין אלו מפסיקים, ואינו נותן אלא פאה אחת, אלא גדר – אלא אם כן יש גדר המבדילה בין האילנות. אם היה שֵׂעָר כותש – שראשי הענפים של האילנות מתערבים זה בזה על גבי הגדר, - אינו מפסיק – הגדר את שדה האילן, אלא נותן פיאה – אחת, לכל – לכל שדה האילן.
• • •
משנה
המשנה מלמדת שלחרובים ולזיתים דין מיוחד לעניין פאה.
ולחרובים - כל הרואים זה את זה – אם חרוב אחד מכוון כנגד חבירו, הרי הם חשובים כשדה אחת, ונותן פאה אחת לכולם. אבל אם אינם מכוונים זה כנגד זה, נותן פאה לכל חרוב בפני עצמו (הגדרת שדה אחת בחרובים שונה מבשדה אילן, ואין גדר מפסיקה בהם).
אמר רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני): נוהגים היו בית אבא – אנשי ביתו של רבן שמעון בן גמליאל (ראש הסנהדרין בירושלים בדור החורבן) היה מנהגם לעשות כך, נותנים פיאה אחת לזיתים שהיו להם בכל הרוח – בכל צד של העיר, שהיו נותנים פאה אחת לזיתים שבמזרח העיר ואחת לזיתים שבמערב, וכן שאר הצדדים, אבל לא היו נותנים פאה אחת לזיתים שבכל העיר, לפי שהזיתים שבכל צד חשובים שדה בפני עצמה, ולחרובים כל הרואים זה את זה. רבי אלעזר ברבי צדוק (הראשון, תנא בדור השני) אומר משמו – של רבן גמליאל: אף לחרובים שהיו להם בכל העיר – לא היו נותנים אלא פאה אחת, ואף על פי שאינם רואים זה את זה (התנא של סתם המשנה ורבי אלעזר ברבי צדוק נחלקו מה אמר רבן גמליאל).
העיר הנזכרת כאן היא בית אחוזה השייך לבעל קרקעות עשיר. האחוזה כללה תחום חקלאי נרחב. בית האחוזה היה יישוב במרחב כפרי, שהיו בו מבני מגורים לבעל האחוזה כשביקר בה, לממונה על האחוזה ולפועלים ולעבדים ולאריסים, מתקנים לעיבוד התוצרת (כגון בתי בד, גיתות, כבשנים), מחסנים ובית מרחץ (על פי "משנת ארץ ישראל", מסכת פאה, עמודים 100-104).
• • •
המשנה מלמדת שבשדה אילן גדר מפסיקה לפאה.
הכל – כל אלו שנשנו למעלה (הלכות א-ב) שמפסיקים לפאה, מפסיק לזרעים, ואינו מפסיק לאילן – בשדה אילן שחייבת בפאה (משנה לעיל א,ה) אין אלו מפסיקים, ואינו נותן אלא פאה אחת, אלא גדר – אלא אם כן יש גדר המבדילה בין האילנות. אם היה שֵׂעָר כותש – שראשי הענפים של האילנות מתערבים זה בזה על גבי הגדר, - אינו מפסיק – הגדר את שדה האילן, אלא נותן פיאה – אחת, לכל – לכל שדה האילן.
• • •
משנה
המשנה מלמדת שלחרובים ולזיתים דין מיוחד לעניין פאה.
ולחרובים - כל הרואים זה את זה – אם חרוב אחד מכוון כנגד חבירו, הרי הם חשובים כשדה אחת, ונותן פאה אחת לכולם. אבל אם אינם מכוונים זה כנגד זה, נותן פאה לכל חרוב בפני עצמו (הגדרת שדה אחת בחרובים שונה מבשדה אילן, ואין גדר מפסיקה בהם).
אמר רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני): נוהגים היו בית אבא – אנשי ביתו של רבן שמעון בן גמליאל (ראש הסנהדרין בירושלים בדור החורבן) היה מנהגם לעשות כך, נותנים פיאה אחת לזיתים שהיו להם בכל הרוח – בכל צד של העיר, שהיו נותנים פאה אחת לזיתים שבמזרח העיר ואחת לזיתים שבמערב, וכן שאר הצדדים, אבל לא היו נותנים פאה אחת לזיתים שבכל העיר, לפי שהזיתים שבכל צד חשובים שדה בפני עצמה, ולחרובים כל הרואים זה את זה. רבי אלעזר ברבי צדוק (הראשון, תנא בדור השני) אומר משמו – של רבן גמליאל: אף לחרובים שהיו להם בכל העיר – לא היו נותנים אלא פאה אחת, ואף על פי שאינם רואים זה את זה (התנא של סתם המשנה ורבי אלעזר ברבי צדוק נחלקו מה אמר רבן גמליאל).
העיר הנזכרת כאן היא בית אחוזה השייך לבעל קרקעות עשיר. האחוזה כללה תחום חקלאי נרחב. בית האחוזה היה יישוב במרחב כפרי, שהיו בו מבני מגורים לבעל האחוזה כשביקר בה, לממונה על האחוזה ולפועלים ולעבדים ולאריסים, מתקנים לעיבוד התוצרת (כגון בתי בד, גיתות, כבשנים), מחסנים ובית מרחץ (על פי "משנת ארץ ישראל", מסכת פאה, עמודים 100-104).
• • •