מראה הפנים על תלמוד ירושלמי ראש השנה · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 1

ארבעה ראשי שנים הן. התם בגמרא דף ז' ע"ב פריך באחד באלול וכו'. מני ר"מ ולרגלים מני ר"ש אימא סיפא ר"א ור"ש אומרים באחד בתשרי רישא וסיפא ר"ש ומציעתא ר"מ אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי וכו' ורבא משני ארבעה לד"ה לר"מ ארבעה דל רגלים לר"ש ארבעה דל מעשר בהמה ומותיב לרבא מהברייתא י"ו בניסן ר"ה לעומר וכו' ליתני ששה ומשני רב פפא כי קא חשיב מידי דחיילי מאורתא וכו' והרי יובלות ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה היא וכו' ורב אשי משני דמתני' ארבעה ר"ה הן שהן בארבעה ר"ח וכו' כמו שהבאתי בפנים. נראה דטעמיה דרב אשי דלא בעי לפרושי מתני' אליבא דחד תנא ולאוקמי כר"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ולא תיקשי דהא ע"כ לא אתיא אלא כוותיה מדקתני באחד בתשרי ר"ה ליובלות וכדפריך לקמן דף ח ע"ב יובלות בעשרה בתשרי היא וכו' ומשני הא מני ר"י בנו של ר' יוחנן ב"ב היא וכו' משום דאפשר למידחי ולומר דה"ק רגל שבו ר"ה ליובלות וכדמתרץ רב חסדא בדף ד להא דקתני באחד בניסן ר"ה לרגלים. ובהכי מתורץ קושית התוס' בדף ח' בד"ה והרי יובלות. תימא מאי סלקא דעתך הא לא מיתוקמא כלל אלא לר"י בנו של ר"י ב"ב לקמן משום דאפשר לאוקמי נמי כרבנן ורגל שבו קאמר והתוס' שם ע"ב כתבו ד"ה בעשרה בתשרי היא לרב אשי פריך וכו' ומשמע מדבריהם ג"כ כאן דאליביה דרב אשי לא מצינו לשנויי הכי אבל אינו מוכרח דהרי רש"י ז"ל כתב בהאי דרב אשי האי דלא חשיב במתני' אלא ארבעה לפי שלא מנה אלא ראשי שנים הבאים בראשי חדשים ואין רגלים מן המנין אלא כדאמרינן רגל שבו ולהכי לא תני נמי ר"ה דעומר ושתי הלחם עכ"ל. והשתא שפיר נמי מצי לשנויי הכי ביובלות דרגל שבו קאמר ואין יובלות מן המנין אלא לשנים ולאינך דשייכי בר"ח ממש והשתא למאי שאמרנו הכל ניחא דלפי הס"ד קסבור באמת הכי דמדקתני באחד בתשרי ר"ה וקחשיב נמי יובלות לא הוה קשה מידי דמצינן לשנויי כהאי דרב חסדא ברגלים אלא דאכתי הוה קשה לשנוייא דרב פפא. והרי יובלות דלא חיילא מאורתא ולשנוייא דרב שישא בריה דרב אידי והרי יובלות דתלי במעשה הוא וקתני וע"כ דאתינן להאי אוקמתא דכר"י בנו של ר' יוחנן ב"ב היא. אבל כל זה אליבא דפירושא דרבא היא ולשינוייא דהני אמוראי. אבל לרב אשי ולפירושו דבלאו הכי ניחא הא דלא קחשיב ר"ה דעומר ושתי הלחם וא"כ לקושטא דמילתא אמרינן הכי דגבי יובלות ל"ק הא דקחשיב בא' בתשרי ר"ה משום דרגל שבו קאמר ולא איצטריך לן לאוקי מתני' אליבא דחד תנא דוקא אלא ככ"ע אתיא והא דקחשיב ארבעה ר"ה ותו לא ה"ק ארבעה ר"ה שהן בד' ראשי חדשים וכו' וזה פשוט וברור. נקטינן מיהת השתא מה דאיכא נ"מ בין פירושא ואוקמתא דרבא במתני' ובין פירושא ואוקמתא דרב אשי דלרבא ע"כ דאתינן לאוקי מתני' כר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא ושנת יובל מתקדשת והולכת מתחלתה כדאית ליה ולרב אשי לא איצטריך ליה לאוקי כהאי תנא אלא כדאמרן. ונשאר דאיכא עוד נ"מ רבתא לדינא ומתוך כך יתבאר לנו דעת הרמב"ם ז"ל במילתא ברירא וקושטא דמילתא והאי קושטא קאי דהתוס' בדף ט' ע"א כתבו בד"ה ולאפוקי מדר' יהודה אומר ר"י אפ"ה הלכה כר' יהודה דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן וכו' ועוד דסתם דמתני' דהכא אוקמא כר' ישמעאל דפליג ארבנן דפליגי על דר' יהודה ועוד דלר' ישמעאל מקדשין חדשים ואנן קיי"ל בכולא הש"ס שמקדשין חדשים ור' יוסי נימוקו עמו קאי כר' ישמעאל בפ"ק דמ"ק דאית ליה דיובל משמט בתחלתו וכו' והנה מה שהביאו מע"ז ומערכין כבר דברו המפרשים בזה והביא הכ"מ בשם הר"י קורקוס בריש פ"י מהל' שמטה ויובל ע"ש. ונדבר במה שנשאר לנו לבאר מענין אוקמתא דמתני' דהכא ובמה דנראה מסוגית הש"ס דהתם בזה. דהרמב"ם בפ"י הנזכר בהל' ז' כתב שנת היובל אינה עולה ממנין שני השבוע אלא שנת מ"ט שמיטה ושנת חמשים יובל ושנת חמשים ואחת תחלת שש שנים של שבוע וכן בכל יובל ויובל. וכרבנן דר' יהודה ולקמן בהל' י"ד פסק כר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה שכתב מר"ה ועד יוה"כ לא היו עבדים נפטרים לבתיהם וכו'. א"כ מתקדשת שנת היובל מתחלתה והנה לכאורה הני פיסקי סתרי אהדדי דאם כר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב א"כ היאך פסק לעיל כרבנן ודלא כר' יהודה וכהוכחת התוס' אבל האמת יורה דרכו דודאי בענין שהיובל משמט ומתקדש מתחלתו דברי ר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב אמת הן דהכי תני בת"כ בלי שום חולק ורבי יוסי דמ"ק קאי כוותיה כדכתבו התוס' בזה אלא מה שכתבו להוכיח מדאוקי הכא לסתמא דמתני' כוותיה זה אינו אלא לפי אוקמתא ופירושא דרבא אבל לרב אשי דהוא בתראה וכמבואר בדברינו לעיל לא איצטריך לן לאוקי מתני' כוותיה ואדרבה איפכא מוכחא דלא בעי רב אשי לאוקי סתמא דמתני' אליבא דחד תנא וכדלעיל. ומצינו ג"כ דלענין שמקדשין חדשים דהכי קיי"ל נמי כוותיה דר"י בנו של ר' יוחנן ב"ב פסק וזה מבואר ממתני' ומהסוגיא דפ"ב דר"ה ולא כרבנן דקאמר הש"ס כאן לפי ברייתא קדמייתא דמייתי. ובמה דנראה מהברייתא בתרייתא דמייתי תניא אידך יובל היא וכו' דלר' ישמעאל הוא דאיצטריך היא למעוטי שאינה מתקדשת בסופה אבל לרבנן דלא סבירא להו שמתקדשת מתחלתה לא איצטריך היא למעוטי אלא דדרשי שנת חמשים שנה אתה מונה וכו' ולאפוקי מדר' יהודה וזה היה קשה לכאורה דאם פסק כר' ישמעאל דמתקדשת מתחלתה א"כ ע"כ אתינן לדרשא דידיה דיכול כשם שמתקדש והולכת מתחלתה וכו' ושפיר איצטריך לן למעוטי שאינה מתקדשת בסופה ואם נאמר דיתירא דהוא לא קשיא לן דאיצטריך לדרשא לעכב וכדלקמן שם ע"ב גבי פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי יובל היא אע"פ שלא שמטו וכו' ת"ל היא וכחכמים דשלשתן מעכבות וכו' והכי קי"ל ואיצטריך היא מ"מ היא גופה קשיא דהשתא מנא לן דאינה מתקדשת בסופה כמו שמתקדשת בתחלתה וכרבי ישמעאל בנו של ר"י ב"ב דכוותיה קיי"ל בהא אבל כי דייקינן שפיר לק"מ דהא מסיים בהאי תניא אידך יכול כשם וכו' ואל תתמה שהרי מוסיפין מחול על הקדש וכו' ולבתר הכי אמרינן ודמוסיפין מחול על הקדש מנא לן דתניא בחריש ובקציר תשבות ר"ע אומר וכו' ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות וכו' ולר' ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנא ליה נפקא ליה מדתניא ועניתם וכו' והיינו למילף בעלמא דמוסיפין מחול על הקדש בכניסה וביציאה אבל לשביעית עצמה ודאי דלית ליה לר' ישמעאל שום תוספות מקרא והכי אמרינן בהדיא בריש מ"ק דר"ג וב"ד דביטלו שני פרקים הראשונים דשביעית כר' ישמעאל בר פלוגתיה דר"ע ס"ל דלית ליה תוספת שביעית מקרא אלא הלכתא היא ובזמן המקדש דוקא וא"כ ודאי לדידיה לא איצטריך לן למעוטי גבי יובל בסופה דהא אליביה לא אשכחן תוספת דכוותה אלא מעט תוספת ביוה"כ ובשבתות וביו"ט וזה דלא כדברי התוס' דכאן שכתבו בד"ה כל מקום שנאמר שבות ואתא לרבות שביעית. דזה אינו דאין לנו ללמד תוס' שביעית שהיא כל כך מתוס' שבת ויו"ט שאינה אלא מעט וזהו דעת הרמב"ם והשתא ממילא רוותא לן שמעתתא. דהרמב"ם פסק כר' ישמעאל ודלא כר"ע וכמבואר בהדיא בריש הל' שמטה ויובל וכן בפ"ז דתמידין דפסק קצירת העומר דוחה שבת וכבר זכרנו מזה בריש מס' שביעית ובכמה מקומות ותו לא איצטריך לן שום מיעוטא גבי הוספה דיובל בסופה וכל האי סוגיא לתניא אידך וכו' אליבא דר"ע היא דאזלא ובזה נתבאר לנו הכל. וע' עוד בסוף פרקין מענין קצירת העומר שדוחה שבת במה שיתבאר בס"ד:

באדר בניסן ראש השנה למלכים. אמרינן התם למאי הלכתא לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין ופי רש"י ז"ל ואם לא קבעו יום לתחלת שנות המלך אלא כל מלך ומלך מיום שעמד אין להבחין אם השטר מוקדם או מאוחר וכו'. והתוס' הקשו על פירושו דמשמע דמספק היו חושבין אותו מוקדם וכו' ומיהו עיקר פירושו תימא גדולה שעשו תקנה פן ישכחו כל העולם מתי עמד המלך וכן סופר שכותב כל היום שטרות ישכח וכו' ופירשו דנראה דנ"מ לשטרי חוב המוקדמין היינו כגון אם עמד המלך באחד בניסן כשיגיע אחד בניסן אחר ישכח הסופר ויסבור דאשתקד עמד המלך בשנים בניסן דעביד אינש דטעי בחד יומא ויכתוב באחד בניסן בשנה ראשונה למלך ונמצא שטר זה מוקדם שנה שלימה שהיא שנה שנייה וכתוב ראשונה ונמצא ב"ד טורפין מן הלקוחות של שנה זו שלא כדין אבל עכשיו שקבעו ניסן ר"ה תו לא אתי לידי תקלה שאפי' עמד אשתקד בשנים בניסן כשמגיע ניסן אחר מתחילין למנות לו שנה אחרת וא"ת אכתי אתי לידי תקלה דאם עמד בכ"ט באדר כשיגיע כ"ט אדר אחר יטעה הסופר ביום אחד ויסבור שעמד באחד ויכתוב עכשיו בכ"ט באדר בשנה ראשונה למלך ונמצא מוקדם שנה שלימה לאו פירכא היא דכשעמד בכ"ט באדר מיד שיגיע לאחד בניסן מתתיל למנות שנה שנייה ויודע הסופר שכל השנה כתב בכל השטרות שנה שנייה הילכך לא טעי עכ"ד בזה ולפי פירושם צריך לומר דבאחד בניסן עצמו של שנה שלישית למלך זה שעמד בכ"ט באדר לא חיישינן שמא יטעה הסופר ויכתוב בשנה שנייה כמו שהיה רגיל לכתוב כל השנה ונמצא זה מוקדם שנה שלימה שהרי שלישית היא להא לא חיישינן דמיד כשהגיע אחד בניסן יודע הוא שמתחיל שנה אחרת אבל אין כן דעת הר"ן ז"ל שלאחר שפלפל על פי' רש"י והקשה כעין קושיית התוס' על רש"י כתב לפיכך נראה לי דברים כפשטן דהכא למאי הלכתא קאמרינן ולא בעי טעמא אלא כי היכי דאמרינן גבי ר"ה לרגלים דנ"מ לנודר וכו' דנפקותא הוא דאמרינן וטעמא לא שיילינן ה"נ אמרינן הכא בהאי ר"ה למלכים למאי הלכתא ולמאי נפקא לן מינה ומהדרינן דנ"מ לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמים פסולין הלכך מלך שעמד באדר וכתב לו סופר בניסן שלאחר י"ב ניסן של שנה שנייה וכו' כדפרישית בפנים והן הן דברי הר"ן ונמשך גם הר"ב אחריו ופי' כן וכלומר שזה הסופר יטעה ויכתוב על אחד בניסן של שנה שלישית אחד בניסן בשנה שנייה דהא ודאי לא חיישינן שיכתוב כך בכוונה דלרשיעי לא חיישינן כדאמרינן בעלמא אלא שישכת ויסבור דאכתי עומד היא בשנה שנייה וסובר הר"ן דאף באחד בניסן עצמו שכיח הוא למטעי וישכח שהיום מתחילין למנות שנה אחרת לאחד בניסן קמא שלאחר אדר שעמד המלך לא חיישינן שמא יכתוב עליו שנה הראשונה. ובאמת היא שנה שנייה והוי ליה שטר מוקדם דהא ליתא וכדכתב התיו"ט דבכה"ג ליכא למיחש למטרף לקוחות שלא כדין שבכיון שזה המלך לא מלך שום ניסן לפני זה הניסן ושם המלך הרי כתוב בשטר ונמצא שלא יכול לטרוף שום לקוחות אלא שלקחו אחר הניסן שמלך זה המלך ולאותן כדין הוא טורף. אמנם ראיתי לבעל המאור ז"ל שכתב כן וז"ל שאם עמד באדר וכשהגיע ניסן הי' לו למנות שנה שנייה ומנה לו בניסן שנה ראשונה הוה ליה שטר מוקדם ופסול כדתנן ש"ח המוקדמין פסולין עכ"ל. ולכאורה קשה דהאיך משכחת לה שיטרוף הלקוחות שלא כדין באותן שלקחו בשנה זו ונראה ליישב לפי' בעל המאור דודאי אם שטר הלואה היה כתוב בא' בניסן בשנה ראשונה למלך פלוני ליכא למיחש בשום צד למיטרף הלקוחות שלקחו אחר הניסן שלא כדין וכדאמרן אלא דמשכחת לה שאנחנו חוששין להלקוחות שלקחו אח"כ ואף בניסן עצמו והיה קודם ההלואה ולפי הטעות של השטר הלואה יסברו שלקחו אחר זמן הלואה וכגון שהן לקחו בעשרה בניסן שלאחר כ"ט אדר שעמד בו המלך וכתוב בשטר מכירה בעשרה בניסן שנה שנייה למלך פלוני וכפי המנין למלכים והלואה היתה אח"כ בט"ו או בעשרים בניסן ובזה השטר יטעה הסופר ויכתוב בט"ו בניסן בשנה הראשונה למלך פלוני דעביד דטעי בחד יומא ויסבור שבאחד בניסן עמד המלך ולאחר זמן כשמוציא המלוה שטרו יסברו שהוא קודם זמן המכירה שישכחו מתי עמד המלך ונמצא ההלואה קודמת ויכול לטרוף להלקוחות האלו ובאמת ההלואה היתה אחר המכירה וטורף שלא כדין והיינו שכתב הוא ז"ל וכשהגיע ניסן היה לו למנות שנה שנייה וכו' כלומר לא באחד בניסן עצמו היה הטעות אלא מאחד בניסן ואילך שהיה לו למנות לכל השטרות שנה שניה והוא מנה לו להמלוה בניסן עצמו שנה ראשונה שאז הוא שטעה והו"ל מוקדם וסיימו התוס' ויש שיטה אחרת בירושלמי בין מ"ד מניסן מנינן וכו' ומלתא אחריתא היא ולא אתי לפרושי מ"ט קבעו ניסן ר"ה ר"ל בזה דאף דפשוט הוא דאין כוונת הש"ס דהכא לפרש כאן להטעם לקביעות ר"ה אלא דמפרש מה נ"מ אי אמרינן דגם למלכי א"ה מניסן מנינן או מתשרי מנינן וכדפרישית לקמן מ"מ יש לנו לבאר מפני מה לא נפרש בכה"ג גם לשיטת הבבלי דבהא איכא נ"מ אם מנינן מניסן או מאיזה זמן אחר וכעין שאמרו כאן הלכך כתבו ויש שיטה אחרת בירושלמי שאי אפשר לפרש לגמרין ולכוין כפי שיטתא דהכא שהרי רב חסדא קאמר לשטרות דתנן שט"ח המוקדמים פסולין וא"כ אין לנו לפרש דנ"מ לידע אם המכירה קדמה או הלואה קדמה דמאי שיטתא דשט"ח המוקדמים הכא אלא דמשמע דאיכא נ"מ אם שטר הזה מוקדם הוא מחמת זמן שכתוב בו ופסול ולפי שיטתא דהכא אין כאן שום פסול מוקדם כלל. ומה שכתב עוד בעל המאור ז"ל ובירושלמי גרסינן מי מודיע וכו' זה הירושלמי הוא במקומו בפ' בתרא דשביעית על המתני' שט"ח המוקדמין פסולין וע"ש בהלכה ה' ד"ה מי מודיע מה שזכרתי מזה בסייעתא דשמיא: