בן יהוידע על ברכות · דף 50b

אַרְבָּעָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּפַת. קשא מניינא למה לי, והוה ליה למימר תָּנוּ רַבָּנָן אֵין מַנִּיחִין בָּשָׂר חַי עַל הַפַּת, וְאֵין מַעֲבִירִין וכו'? ונראה לי בס"ד נחית למיקט מנין אַרְבָּעָה בפירוש, לרמוז שזכה הפת לארבעה מיני כבוד אלו בשביל שזכה לעשות בו רמז לארבע אותיות שם הוי"ה ב"ה בשבת ויו"ט, כי ידוע בכונות האר"י ז"ל שצריך להניח בשבת ארבע ככרות על השולחן, ולכוין שהם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה, ושתים העליונות הם כנגד אותיות י"ו, ושתים התחתונים כנגד שני ההי"ן, ומאחר שזכה לעשות בו רמז וכונה לארבע אותיות שם הוי"ה לכך זכה לארבע מיני כבוד אלו.

אַיְתּוּ לְקַמַּיְהוּ תַּמְרֵי וְרִמּוֹנֵי שָׁקַל מַר זוּטְרָא, פָּתַק לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי דִּסְתְּנָא. פירש רש"י מנה של בשר, ויש להקשות אם כן אמאי לא אמר אייתו לקמייה תבשיל, ולמה נקיט תַּמְרֵי וְרִמּוֹנֵי דלא דבר עליהם במעשה הזאת כלום, ואיך יהיה העיקר חסר? ונראה לי בס"ד כל דבר לח ורטוב נקרא דִּסְתְּנָא, ורש"י ז"ל דכתב מנה של בשר מבושל, רצונו לומר שם דִּסְתְּנָא נקרא על דבר מבושל, והכא ודאי לא הביאו לפניהם אלא רק תַּמְרֵי וְרִמּוֹנֵי, ושקל מלא חפניו תמרי שהיו לחים ורטובים ביותר כמו דבר שהוא מבושל על האש.

תָּנוּ רַבָּנָן: מַמְשִׁיכִין יַיִן בְּצִנּוֹרוֹת לִפְנֵי חָתָן וְכַלָּה. פירש רש"י ז"ל מקבלן בראש פי הצינור בכלי. ונראה לי בס"ד שעושין כן לסימן טוב על חבור הזכר והנקבה, שהזכר יורה זרעו כחץ ומקבלתו רחם הנקבה, והיין הוא רומז לזרע שממנו נוצר הולד, וכאשר יגבר זרע הזכר אזי יוליד זכר כמוהו, ומה שעושין זה הסימן ביין ולא בדבר אחר, מפני שה'יין' בתוך אותיות הפשוט שלו יש לו במילוי עוד 'יַיִן' אחר, לרמוז שזרע האיש המקלח לתוך רחם האשה יוליד כמוהו, דהיינו זכר, ואף על גב דאותיות 'מים' גם כן יש בתוכם 'מים', עושין זה ביין שהוא משמח, ובלידת זכר הכל שמחין אפילו מלאכים כדנקיט רבותינו ז"ל. או נראה לי בזה עשה הדמיון לסימן שיולידו זכרים, שהדבור קשה ליין, וכן הוא קשה לזכרים, אבל לנקבות נאה להם כי אין להם עסק התורה, ולכך נשים דברניות הן, ועוד היין נאה לזכרים לשתות, וגנאי לנשים, ולכן ביין יש סימן לזכרים דהוא שייך להם. ומה שזורקין לפניהם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים, נראה לי בס"ד אגוז [17] בגימטריא טוב [17], וזה הוא לסימן טוב, גם אגוז 'זוג א', רצונו לומר הזווג נעשה אחד, כמו שנאמר (בראשית ב, כד) וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, וקליות [552] הוא אותיות לוו"י ת"ק כי רמ"ח [248] אֵיבָרִים באיש ורנ"ב [252] באשה, ובעת שמתחברים יחד יהיה בהם לוו"י של ת"ק [500].