בן יהוידע על ברכות · דף 39a

לֹא עַל הַמְּלַגְלֵג אֲנִי כּוֹעֵס, אֶלָּא עַל הַמְבָרֵךְ אֲנִי כּוֹעֵס. הקושיא כאן ידועה דמאחר שכעס על שניהם למה האריך לשונו בדברים אלו, יאמר דרך קצרה אני כועס על שניכם ודי בזה? ונראה לי בס"ד דלפעמים החטא עצמו קל ואם היה רק אחד עושהו אינו כדאי להקפיד בו, ורק אם שנים חטאו בבת אחת אפילו שכל אחד חטא בחטא קל, תמצא הקפידה מקום לנוח מכח צירוף שניהם, ולכן אם היה אומר להם לשון קצר אני כועס על שניכם לא היה כל אחד מכיר ערך חטאו, כי היה חושב בלבבו אין חטא שלי כדאי שיקפיד עליו רבי, ורק שגם חברי חטא עתה לכך הקפיד רבי על שנינו, והוא רוצה להודיעם שכל אחד מהם חטאו גדול אפילו בלא צירוף ענין חבירו, לכך אמר לֹא עַל הַמְבָרֵךְ אֲנִי כּוֹעֵס, אֶלָּא עַל הַמְּלַגְּלֵג אֲנִי כּוֹעֵס, כלומר זה המלגלג צריך לצייר בדעתו שאני אין לי כעס על המברך שלא חטא כלל נגדי, ונמצא כל כעסי והקפדתי היא רק עליו, וכן המברך צריך לצייר בדעתו שלֹא עַל הַמְּלַגְּלֵג אֲנִי כּוֹעֵס כי אם רק עליו לבדו, ולא יהיה כל אחד קל בעיניו מה שעשה הוא בעצמו. והא דנענשו בקצירת ימים, ששניהם לא הוציאו שנתם, נראה לפרש הטעם מפני שהוא תלה הקפדתו יותר במה שנגעו בכבוד הזקנה שלו, כי אמר להם אִם חָכְמָה אֵין כָּאן, זִקְנָה אֵין כָּאן, והיינו טעמא משום דכבוד חכמה ישנו אתם גם כן, דאפשר שגם הם היו חכמים גדולים אף על פי שהיו תלמידיו, אבל כבוד זקנה ליתיה גבייהו כלל, כי היו עודם צעירים בשנים ולא הגיעו לזקנה.