חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי עבודה זרה · פרק 2 · הלכה 3 · Segment 20

ועורות לבובין כו' ר"י בשם רב הלכה כרשב"ג כיצד הוא עושה קורעה עד שהיא בחיים ומוציא לבה לע"ז. כיצד הוא יודע כו' אמר ר' יוסי ותשמע מינה שחט בה סימן אחד אע"ג דאתמר אין דבר שיש בו רוח חיים נאסר. וכא נאסר פי' דמכאן ש"מ דאע"ג דהמשתחוה לבע"ח לא נאסר דדבר שיש בו רוח חיים אינו נאסר אבל כשעשה בה מעשה נאסר דהא הכא בעורות לבובין דנקרע מחיים ומ"מ אסור והוא משום דעבד בה מעשה. והוא כדאיתא בבבלי דף נ"ד ע"א אע"ג דהמשתחוה לבהמת חבירו לא נאסרה עשה בה מעשה אסרה וכו' דאמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עכו"ם כיון ששחט בה סימן אחד אסרה עיי"ש והנה כבר נחלקו הט"ז ז"ל ונקה"כ ז"ל ביו"ד סימן ב' דהט"ז ז"ל ס"ל דבעינן ששחט לכל הפחות סימן אחד דיעשה אותה נבילה אבל במעשה כל שהוא במעשה בעלמא לא נאסרה ולא לחנם הזכיר ר"ה ששחט בה סימן אחד. אבל הש"כ ז"ל חולק עליו וסובר דסימן אחד לאו דוקא אלא כל שהיא [וכן מפורש בתוס' ז"ל דף נ"ד הנ"ל] ומכאן מפורש כהש"כ ז"ל דהא מוכיח בכאן מהא דעורות לבובין דנאסר מחיים ע"י מעשה. וא"כ ע"כ דסימן אחד לאו דוקא דהא קרע דלבובין הוא קרע קטן של העור שע"ג הבשר ונגלד פורתא העור העליון וגלידה במקצת ואין להוכיח הך דינא מגוף המשנה דקתני ועורות לבובין והא הוי מחיים ז"א דמהמשנה אין ראי' כלל דאיכא למימר דעיקר העבודה הוא מה שמוציא הלב מחיים דרך הקרע הזה וע"כ הוי ע"י העבודה הזאת מתה דניטל הלב הוי מיתה [עיי' במס' תמורה דף י"א ע"ב ברש"י ז"ל] משא"כ מהירושלמי הזה מוכח שפיר דאי ס"ד דהקרע בעצמו לא עבודה היא אלא העבודה היא מה שמוציאין הלב דרך זה הקרע א"כ קשה מנין להוכיח מכאן דאע"ג דהעובד לבע"ח לא נאסר מ"מ בעביד מעשה נאסר ז"א מנ"ל דלמא שאני עורות לבובין משום דעיקר איסורו מה שמוציאין הלב דרך הקרע ואז נעשה ע"י העבודה הזאת מתה. ואם כן מנ"ל להוכיח מכאן דעל ידי מעשה דסימן אחד נאסר אלא ודאי דהקרע גופי' הוי עבודה והוי איסורו מחיים ומכל מקום אסור ומוכח דבעבד בה מעשה נאסר אלמא דבמעשה כל דהוא סגי והוא מוכח כשיטת הש"כ ז"ל: