שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 8 · הלכה 2 · Segment 2

ושותה יין וכו' כ' הר"ב ועדיין הוא אסור לשתות יין דשמא מוחלט היה ותגלחת מצורע אינו עולה לו לתגלחת נזיר טהור ולא לתגלחת נזיר טמא ע"כ. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה. ותימא הא אם מוחלט היה עדיין לא מנה כלל לנזירותו דהא ימי גמרו וימי ספירו אינן עולין לו לא לנזירות טהור וטמא והכי הל"ל שימי צרעתו אינן עולין לימי נזרו. וכ"כ תוס' זבחים וסיימו ותגלחת צרעתו אינו עולה לתגלחת נזרו. גם הרמב"ם כ' בפי' המשנה זאת ההלכה צריכה לששה עיקרי' כו' העקר השלישי שימי ספירו וימי גמרו אין עולין לנזירות והעקר הרביעי שאין אדם מגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירו ולצרעתו. ותימא העקר הרביעי ל"ל. ואף דנפקא מיניה אם נטמא בספק בתחלת נזירותו והזה ושנה אבל עדיין לא גילח מפני שהוא ספק ואח"כ נולד לו ספק צרעת תוך ימי נזירותו אע"ג דכבר מנה שבעה לנזירות טמא אפ"ה לא מהני תגלחת הראשונה לטומאה ולצרעתו. מכל מקום להלכה זו א"צ עקר זה שהרי הרמב"ם מוקי לה בשנטמא בסוף שלשים וכתבתיהו לקמן בד"ה כיצד כו'. גם אתוס' קשיא דהא אינהו מוקי לה דשתי הספיקות של טומאה וצרעת אירעו לו מיד בראשון לנזירותו. ואם נאמר דימי ספירת טומאה עולין בימי ספירו וימי גמרו ניחא דקשיא יעלה לו תגלחת השנייה לנזרו ולצרעתו והוצרכו לומר דאין תגלחת אחת עולה לשניהן. אך אין הדעת סובל לומר כן דודאי כך ההלכה שאין עולין כלל לא לטהור ולא לטמא דהא לפי האמת אין תועלת בדבר כיון דאין תגלחת אחת לשתיהן ותגלחת מצורע קודם ממילא צריך להמתין ז' ימים בין תגלחת לתגלחת וצ"ע:

איזהו מוחלט בספק שנים כו'. כ' תוס' דף נ"ה וספק טומאת צרעת דספק הוא לו אם פרחה בו צרעת ממש אם בוהק הוא. ותימא הא מפרש בגמרין דספק דמתני' בשנים שנתחלפו כו' וכן עיקר. דספק שכתבו תוס' לאו ספק הוא שהטומאה והטהרה תלויה בכהן וכל זמן שלא אמר הכהן טמא בטהרתו הוא וכיון שהכהן מסופק לעולם בטהרתו הוא אבל כשנתחלפו ודאי הטמא בטומאתו. ובזבחים דף ע"ו כ' תוס אהא דתני ר"ח בסמוך ספק מצורע טמא פירוש מוחלט ספק מצורע טהור פי' שטהר כבר אבל מצורע ודאי היה פירוש בחד גברא איירי שיש בו כל ספיקות הללו ע"כ. נראה שמפרשים שהספק בחד גברא אם הוא מצורע טמא או טהור וכמ"ש תוס' כאן. ודבר תימא הוא וכמ"ש בסמוך וא"ל שכוונתם דמתניתין בחד גברא איירי ולא בשנים דודאי אי אפשר לפרשה בענין אחר דהא תנן ושותה ביין לאחר ק"כ יום וצ"ע:

כיצד א"ל נזיר טמא אתה צא ומנה שבעה כו'. משמע שנטמא ונצטרע בספק מיד ביום הראשון וכ"כ תוס'. ולדעתי אין זה מוכרח שאף אם נטמא ונצטרע בספק תוך ימי נזירותו נמי כך דינו. והרמב"ם כ' ריש פ"י מה"נ לפיכך מי שנזר שנה אחת והי' בכל השנה הזאת ספק מצורע וספק טמא מת או שהיה בה ספק מצורע ובסוף השנה נטמא בספק ה"ז מונה ז' ימים ומזה בשלישי ושביעי ואינו מגלח בשביעי ואינו יכול לשתות יין ולהטמא למתים אלא לאחר ד' שנים. ודבריו תמוהים משמע ספק מצורע בעינן שיהא מתחלת השנה ואיני יודע שום חילוק בין ספק מצורע לספק טמא ואפי' שניהם אירעו בסוף שנה צריכים ד' שנים. ומדברי הראב"ד נראה שמפרש הא דכ' הרמב"ם ובסוף השנה נטמא בספק היינו בסוף שנה ממש ביום התגלחת הראשונה אחר התגלחו. ובאמת כך נראה מדבריו שהרי סיים בה ומזה בג' ושביעי ואינו מגלח בשביעי. ואי ס"ד שכבר מנה ג' וז' בשנה הראשונה א"כ בשביעי הוא מגלח. וקשיא ליה א"כ בג' שנים וז' ימים סגי ליה דהא ז' ימים אחר תגלחת הראשונה ודאי יכול לגלח שנית דאי לאו מצורע ולאו טמא היה כבר גילח נזירת טהרה בראשונה דהא אם גילח ביום מלאת יצא ועכשיו לאו נזיר הוא ואי מצורע היה הרי תגלחת הראשונה עלה לו לתגלחת מצורע הראשונה וכבר ספר לו שבעת ימים בין תגלחת ראשונה לשניה כדין מצורע. ואי לאו מצורע אבל טמא היה וכיון שנטמא סוף שנה סתר הכל כדין הנטמא ביום מלאת ודאי שיכול לגלח עתה כדין נזיר טמא. מיהו אח"כ צריך להמתין שנה תמימה דשמא מצורע היה ושתי תגלחת הראשונות היו לטהרת מצורע ועכשיו מונה נזירותו ומגלח וממתין עוד שנה דשמא תגלחת השלישי' של נזיר טמא היה ונראה שזהו כוונת הראב"ד בהשגה אלא שצ"ל אלו נטמאו בסוף שנה ממש. וזהו טעות סופר דמוכח ומ"ש ודבריו אינו כו' ר"ל דאם נטמא תוך ז' ימים האחרונים צריך ד' שנים ואיזה ימים יותר לתשלום השבעה ימים. ונסתלקו כל תמיהותיו של הכ"מ. והלח"מ כ' שם לתרץ דברי הראב"ד והאריך מאוד. ודבריו אינן אלא תמה דודאי אם נטמא תוך ז' ימים האחרונים שבסוף שנה אסור לגלח עד אחר הזאת ג' וז' דשמא נטמא וסתר הכל ואסור לגלח אף בימי טומאתו וזה דבר מבואר מאד ודבריו צ"ע. ומה שפירשתי דברי הראב"ד הוא נכון וברור וז"ל הרמב"ם בפי' המשנה וכשהוא ביום אחרון מן הל' כולם ספק טמא וכמו כן היה באלו הל' יום כולם ספק ממוחלט:

מביא עולה כו'. מלשון וסדר התוספתא משמע שמביא תחלה עולת בהמה ואח"כ שתי ציפרים ואח"כ חטאת העוף ואח"כ מגלח כדרך המצורעין. וכן בדין שעולת בהמה היא קרבן נזיר טהור והיא הראשונה שנזיר ודאי הוא וצריך להביא קרבן זה והשאר ספק. וקרבן זה צריך להביא קודם הגיליח שאם טהור הוא אסור בגילוח עד שיזרוק עליו (אלא) אחד מן הדמים וכמ"ש בקונט' ואח"כ מביא שתי ציפרי דרור שאם מצורע היה צריך להביא ציפרים קודם הגילוח ואח"כ מביא חטאת העוף שהוא קרבן נזיר טמא שדינו לאחרו דהא מגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני אך קשה למה מביא חטאתו ואח"כ מגלח ה"ל לגלח קודם ואח"כ יביא חטאתו דאע"ג דתנן אם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום מ"מ לעולם צריך להקדים הגילוח ואח"כ מביא קירבנו וצ"ע: