שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 9

וכי ציפורין הוא מביא כו'. כתב במשנה למלך דפי"א מהט"צ מסוגיין משמע דאית להו תורים ובני יונה אינו בכלל צפרין והדבר תימא בעיני דהא כתיב ואת הצפור לא בתר והדבר צ"ת ע"כ. ונראה דלק"מ דודא קשיא נמי אמקשה זה מקרא דכתיב כל צפור טהורה תאכלו אלא ודאי דהמקשה טעה וסבר דציפורין שם מין עופות הקטנים כמו צפור דרור והמתרץ השיב לו דאינו כן אלא צפור שם הכולל הוא כל הטהורים או אפי' הטמאים וכמ"ש בקונט':

כל עוף טהור קרוי ציפורין. הכי מסיק בבבלי פ' שילוח הקן דף קלט. ותו' כ' שם ציפור דרור טהורה היא כדמוכח באלו טריפות ע"כ. ונ"ל דראייתם מהא דגרסי' התם אמר רב צפור המסרט כשר לטהרת המצורע וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה ר"א וחכמים. וה"פ והיינו טעמא דפליגי ר"א וחכמים בסנונית לבנה דר"א סבר דאינה מסרטת דאלו מסרטת ודאי טהורה היא דכל שמטרטה דרור היא שאינה דרה בבית וכל דרור טהור ורבנן סברי דמסרטת ש"מ דטהורה היא דהא כשרה לטהרת המצורע דכתיב גבי' שתי צפרים טהורות. והשתא ביתא דאמימר דאמר התם בדירוקא כרסא פליגי והלכתא כר"א לא פליג ארב דהא רב לא קאמר אלא במאי פליגי ר"א וחכמים. וכל זה דלא כפירש"י שם בחולין דקאמר אמימר פליג ארב. וקשה ס"ל למימר אמימר אמר. ונסתלקה תמיהת הט"ז בי"ד סי' פ"ב. ומ"ש הש"ך שם בנק"ה דרב סימן טהרה אתי לאשמועינן דכולא פירקא דא"ט סימנים דטהורה אתי לאשמועינן ע"ש. אינו מחוור דלפירש"י מייתי האי דרב לאשמועינן דלית הלכתא כר"א אלא כרבנן ולא קאי רב כלל אסימני טהרה. ואיך כתבו תוס' כדמוכח פ' א"ט. ובס' פ"ח בא"ח סי' תצ"ו כ' אלא העקר דשם צפור דרור כולל טהור וטמא ואינו שם מין והדבר מוכרח מהאי דא"ט דחוורתי טהורה וירוקתא טמאים ושניהם דרים בבתים ע"כ. ולא ידעתי מי נתן לו כח להכריע שלא כדברי תו' דאינהו ודאי סברי דצפור דרור טהור הוא ולא טמא. והאי דא"ט ל"ק דמ"ד דירוקתי טמאה סובר דאינו מסרט וכמ"ש לעיל. ואיך יתורץ קושית תו' פ' שילוח הקן מהא דכתיב גם צפור מצאה בית. מיהו י"ל דסיפא דקרא דייק דבטהורה איירי דכתיב אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך וגו' והא ודאי בטהורה איירי דטמאות אינן קרבות לגבי המזבח ואצפור דרישא קאי דאיירי בתורין ובני יונה ודוחק. ומ"ש וכן בפ' אין מעמידין משמע דהוי טמאה דפריך ודלמא אדמויי אדמיה ועיילוה כו' ע"כ אינו ראיה כלל כל שבשלה העכו"ם ודאי נבלה היא ואסורה. ומש"ע ואע"פ דאמרי' פ' שילוח הקן צפור טמא לא אשכחן דאיקרי צפור צפור סתמא לא איקרי אבל צפור דרור איקרי כו' ע"ש. אין כאן מקום קושיא דודאי בלישנא דקרא לא מצינו דאיקרי טמא צפור דרור. ואי משום דבגמרא קורא התנא לטמא צפור דרור כפי כוונתו אינו ראיה דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד וזה ברור:

אמור לצפור כל כנף. וקשה אמאי לא מייתי ראיה מקרא דכתיב כל צפור כל כנף ואי סובר דכנף היינו טמא וחגבי' כדמשני בבלי חולין דף קלט א"כ אף מהך קרא אין ראיה דאיכא לשנויי הכי וכן משני בבבלי שם. מיהו גם בבלי צריך טעם דפריך מתחלה מקרא דתהלים ובתר הכי פריך מקרא דתורה:

נעשה כמתנדב צפרין לבדק הבית. עי' בקונט' ואפשר לקיים הגי' שלפנינו דבהא פליגי רבנן סברי חיישינן שמא ציפרין שאינן קריבין למזבח קאמר אלא לבדק הבית ולא קיבל עליו נזירות כלל ור"מ סובר מסתמא צפרין דקאמר לתורין ובני יונה כיוון והנך מסתמא לא הקדישן לבדק הבית דהא קיי"ל המקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה ומסתמא אנזירות קאמר שאם יטמא יביא צפרין. והא דכ' הרמב"ם פ"ה מה' ערכין המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית אע"פ שהוא עובר בעשה מה שעשה עשוי. לא קאמר בהמה אלא משום דבזה שייך תמות משא"כ בעופות דאין תמות וזכרות בעופות. והיינו דכתב שם ומנין שאסור להקדיש תמימין לב"ה שנאמר ושור ושה וכו' ע"ש. ולא הזכיר בהמה כלל. ואע"ג דאיסור הקדש תמימין מב"מ לפי' וזה לא שייך בעופות מ"מ הוקשו כל הקדשים להדדי לענין איסורן. אך קשה אפי' לר"מ איתא צפורי נדבה קאמר וה"ג פריך בבלי בסוגיין ועמש"ל בתו' בד"ה ולוקין כו' דאין סברא לומר דר"מ מספיקא קאמר דהוי נזיר: