שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 6 · הלכה 1 · Segment 14

והוא דשריי' בכזית יין. עיי' בקונט'. משמע דסובר ר"ע אין היתר מצטרף לאיסור אלא דסובר אפי' על כזית הבלוע חייב. ויש לדחוק ולומר דאף ר' חנניה מודה דלר"ע היתר מצטרף לאיסור אלא דסובר דבעינן שיהא בהתערובות כזית יין ואם אכל אח"כ כזית מן האיסור והיתר חייב דבעינן שיהא מעיקרא כדי איסור והראשון נראה. ומדברי הרמב"ם פ"ה מה' נזירות נראה דסובר דוכל משרת אתי דמצרפין כזית בכדי אכילת פרס ללקות עליו ע"ש. ובאמת כולא סוגיא דירושלמי ודבבלי דלא כוותיה ואף אם נאמר דר"ח דאמר והוא דשריי' בכזית יין היינו בכדי אכילת פרס. מ"מ רבנן פליגי אר"ע וצ"ל דסברי דאין לוקין על כזית בכדי אכילת פרס וצ"ע בבבלי דף לה גרסי' א"ר אבהו אר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת זעירי אמר אף שאור בבל תקטירו כמאן כר' אליעזר דדריש כל א"ה חמץ נמי אין ה"נ אלא לאפוקי מאביי כו' וכתבו תוספות רש"י פי' ברייתא דמנחות אין לי אלא זית חצי זית מנין ת"ל כל והיינו היתר מצטרף לאיסור עירובו מנין ת"ל כי כל וק' א"כ זעירי מפרש לברייתא כאביי והש"ס קאמר לאפוקי מדאביי וע"ק מאי פריך כמאן כר"א כרבנן נמי מצי אתא דנהי דלא דרשו כל כי כל דרשי ומצי למדרש דרשא קמייתא דהיינו היתר מצטרף לאיסור ע"ש שפירושם דחוק מאוד. ונראה ודאי טפי מסתבר לרבויי כזית איסור שנתערב בהיתר מלרבות חצי זית איסור עם חצי זית היתר דכל שיעורי תורה בכזית. והשתא אי לית לן אלא חד ריבוייא לא מרבינן אלא תערובות כזית איסור בהיתר שאין האיסור ניכר בפני עצמו אבל לר"א מרבינן מכל איסור מצטרף להיתר ומכי כל עירובו דהיינו חצי זית איסור שנתערב בחצי זית היתר ואם תאמר גם לר"א נוקי כל לתערובת כזית וכי כל להיתר מצטרף לאיסור ועירובו דר"א מנ"ל וי"ל טפי מסתבר למוקמי כולא ריבוייא בחד גוונא שבשניהם אין בהן כזית איסור ודמיין להדדי דוק והבן:

אבל אם התרה בו משום משרת לא בדא. ביכולה סוגיין משמע דלוקין אלאו דוכל משרת. ובבבלי בסוגיין גרסי' אכל ענבים לחים יבשים וחרצנים וזגים וסחט אשכול של ענבים לוקה חמש. מדלא חשייב שריי' ש"מ דסובר דאין לוקין על משרת. ובסמוך קחשיב נמי שריי' משום משרת. ואפשר לומר דלא פליגי בבבלי והירו' והא דלא קחשיב שריי' י"ל דשייר מיניה כי היכי דשייר שכר וחומץ ואין השריי' בכלל הנך דחשיב. מיהו בסמוך מייתי הש"ס לאו דשרייה ולא קחשיב לאו דחומץ ושכר ונראה דסובר הירושלמי שריי' מיניי הוא כמו הסחיטה שהרי משרת ענבים בענבים מצטרפין כדאמר בסמוך משא"כ חומץ ושכר והרמב"ם כי פ"ה מה"נ נזיר ששתה רביעי' יין ורביעית חומץ אינו לוקה אלא א' כו' ע"ש. ונראה דדייק כן מדלא קחשיב בש"ס שכר וחומץ שוב ראיתי בסמ"ק שלו מכות ר"י מפורש דדייק ליה מדלא פרי' והא שייר שכר וחומץ ע"ש. וחולק אמ"ש תו' דהנך לאו שיור' נינהו אלאו משייר מיניה ע"ש. והרב בא"מ כ' דתו' כ' להדיא בד"ה ולילקי שש שאין לוקין על חמץ ויין שני מלקיות ע"כ ונהפוך הוא שמפורש שם דלוקין עליו וכ"ה דעת הראב"ד. ומ"ש הא"מ שם הגע בעצמך שאמרה תורה ומשרת וגו' אם שתה רביעית יין ורביעית משרת נחייב שתים ע"ש תימא הלא מפורש בירושלמי שלוקין על יין ועל משרת שתים איך כתב בפשיטות בהיפך וצ"ע. ומה שלא מנה הרמב"ם לאו דמשרת ללאו בפני עצמו דסובר שגם הוא נכלל בלאו דיין וז"ל מצוה ר"ב הזהיר הנזיר משתיית יין וחומץ והיינו שבשרש ערובו מן ענבים והוא אמרו וכל משרת ענבים לא ישתה ע"ש. ואף לפמ"ש בחיבורו משרת לכזית בכדי אכילת פרס הוא דאתי וכמ"ש בסמוך בד"ה והוא וכו' אף זה בכלל לאו דיין הוא. היוצא לנו מזה דלשיטת הירושלמי אייתר לן תלתא לאוין שלא הכניסם הרמב"ם במניינו וצ"ע: