שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 4 · הלכה 4 · Segment 3

ברם הכא אינו עוקר אלא מכאן ולהבא. כ"מ במתני' דבסמוך דוקא בשעברה לאחר שהיפר לה בעלה אבל עברה ואח"כ היפר לה לוקה וכ"כ הרמב"ם פי"ב מה' נדרים. וכ' הכ"מ רפי"ג מה' נדרים הא דמיבעיא ליה בבבלי דף כא ע"ב בעל מיעקר עקר או מיגז גייז היינו אי מיעקר עקר ה"ל כלא היה ה נדר חל מעולם ואי מיגז גייז השתא היא דעקר ליה ע"ש. וקשה תיפשוט ממתני' דמיגז גייז דאס"ד מיעקר עקר א"כ ה"ל כאלו מעיקרא לא נדרה ואין בין התרת חכם להפרת הבעל ולא כלום א"כ הדרא קושיא לדוכתא אף בהפרת הבעל תצא ותרע' בעדר. ותו' כ' דף לא ע"ב במתני' מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם כו' וקשה מ"ש מאשה שהיפר לה בעלה דאמרי' החטאת תמות והכא תצא בעדר וי"ל בעל מיגז גייז וא"נ מעקר עקר מ"מ הא אוקמה כר"א הקפר אבל לרבנן נפקי לחולין ואפי' לר"א לא דמי דהתם חל הנדר רגע אחד דמיפר בלא חרטה ופתח משא"כ בחכם לא חל הנדר כלל. ודבריהם תמוהים קושייתם ותירוצה הראשון הן הן דברי הש"ס בסוגיין. ומ"ש מ"מ כו'. אי אפשר לומר כן דהא ודאי אין סברא לומר דמתני' דפרקין ר"א ודלקמן רבנן ותיקשי לן סתמא אסתמא דהא לפום הך סברא אין לחלק כלל לר"א בין בעל לחכם. גם מ"ש לחלק לר"א בין חכם לבעל. קשה הא אי מיעקר עקר אף נדריה לא חל אפי' רגע אחד והוי כלא היה וכמ"ש הכ"מ. גם תו' בעצמם כתבו כן לעיל דף כא ע"ב בד"ה ואי ס"ד כו'. והתי"ט כ' בד"ה החטאת תמות כדפירש"י בגמרא לעיל (דאשה שהיפר לה בעלה והיא לא ידעה ועברה צריכה כפרה שנאמר אשה הפרם וה' יסלח לה) והויא כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלי רש"י ע"כ. ותימא הא הכא לא באשה שעברה איירי א"כ זו אינה צריכה כפרה ולמה תמות החטאת וז"ל רש"י בגמרא החטאת תמות וכהאי טעמא דפרשינן לעיל דצריכה כפרה והויא כחטאת כו'. וכוונתו מבוארת שכיון לדברי הש"ס בבלי דף כא ע"ב דמשני הכא וצריכה כפרה דקאמר היינו כר"א הקפר כמפורש שם. וע"ק הכא משמע דמוקי למתני' כר"א הקפר דבעל מיעקר עקר ולקמן פ"ה כ' דלכך תמות דבעל מיגז גייז. והרמב"ם כ' פ"ט מה"נ מי שדימה שחייב נזירות והפריש קרבנותיו ואח"כ נשאל לחכם והורהו שאין זה נדר ואינו חייב בנזירות יצא וירעה בעדר שזה הקדש טעות שאינו הקדש לפ"ז ל"ק מתנייתא אהדדי אפי' למ"ד מיעקר עקר דהכא אין כאן הקדש. מיהו סוגיין לא משמע הכי וצ"ע: