שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 7 · הלכה 2 · Segment 11

מקצתן אומרים כו' בקונטרס הגהתי חצי לוג לנזיר ועושי פסח. כתב הרמב"ם ריש פ"ו מהק"פ בד"א בשנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליהן אבל אם היה טמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו וכשיעריב שמשו אוכל פסחו וכ' הראב"ד לא מצאתי לוה שורש אף אם סברת עצמו היא כיון שאלו אכל קדש בטומאה זו אין חייבין עליה כרת ולא קרבן אם הוה וטבל דין הוא שלא ידחה מפסחו. וכ' הכ"מ ר"ל לדעתו אף בטומאות שהנזיר מגלח עליהן אם טבל והזה שוחטין עליו אלא אף לסברת הרמב"ם דין הוא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן לשחוט עליו ע"ש. ודבריו תמוהים שאין זו השגה אלא מפרש דברי הרמב"ם וזה תימא חדא איך יפרש דבריו אחר שכתב שאין להם שורש. ועוד הרי כתב הראב"ד פי"ח מה' פסולי המוקדשין ה' י"ד שאין חילוק בין קודם הזאה וטבילה בין לאחריה ואין הדבר תלוי אלא בהערב שמש. לכך נראה שהרמב"ם מסוגיין למד לחלק בין עושי פסח לשאר קדשים וסובר ט"י מטומאות שאין הנזיר מגלת עליהם אינו משלח קרבנותיו משא"כ בפסח אבל ט"י מטומאה שהנזיר מגלח עליהן אף מפסח נדחה וע"ז השיג הראב"ד שאין לפירושו זה שורש בגמרא אדרבה לפמ"ש שם בסמוך טמא מת בשביעי לאחר שהזה וטבל ט"י הוה שוחטין וזורקין עליו ואין חילוק בין טומאה לטומאה ובין פסח לשאר קרבנות א"ו בזה חליק עושי פסח משאר קדשים דטמא בשאר טומאות עושה פסחו אפי' ביום ראשון לטומאתו דאתי עשה דכרת דפסח ודוחה ל"ת דטומאה שאין בה כרת וכן לענין אכילת פסח ויש ט"ס בדברי הראב"ד וכצ"ל ואפי' לא הוה וטבל דין הוא כו'. ונ"ל שדעת הרמב"ם בטמא לא אמרינן כן. דאל"כ קשיא לשיטתו דאין שוחטיו וזורקין על טמא מת בשביעי שלו אף לאחר שטבל והא אין איסור כרת באוכל קדשים אז כמ"ש הרמב"ם פי"ח מה' פסולי המוקדשין והאוכל קדשים אחר שטבל קודם שהעריב שמשו לוקה ואינו חייב כרת. מיהו אין זו ראיה גמורה דעל ביאת מקדש מיהת חייב כרת כמ"ש פ"ג מה' ביאת המקדש כל הטעון ביאת מים מד"ת חייב כרת על ביאת המקדש ואפילו לאחר שטבל עד שיעריב שמשו. אך היא גופא קשיא לפמ"ש הכ"מ פי"ח מה' פסולי המוקדשין ה' י"ג לכך פטור האוכל קדשים בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה דמקשינן קדש למקדש מקיש נמי מקדש לקדש שלא יתחייב על ביאת המקדש לאחר שיטבול קודם שיעריב שמשו ועמש"ל. וע"ק הא מפו' בסוגיין לתרומה ולקדשים רביעית הרי דאפילו בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן אסור בקדשים מיהו הא יש לתרץ דבקדשים יש בהן לאו ובעושי פסח מותר לכתחלה. ודייק להרמב"ם פירושו מדכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וגומר ונכרתה הנפש ההיא. וקשה לר"ע דאמר איזהו דרך רחוקה מאסקופת העזרה ולחוץ והא דכתיב ובדרך לא היה היינו שהיה בעזרה א"כ והאיש אשר הוא טהור ל"ל כיון שהוא בעזרה פשיטא שהוא טהור אלא ודאי קמ"ל קרא אפילו טמא שיכול לכנוס לעזרה פטור מלעשות פסח ואיזהו זה טמא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן שפטור על ביאת המקדש אפ"ה אינו עושה פסח. אבל מקרא דטמא לנפש ליכא למידק מידי דאיצטרך לאשמועינן איש נדחה ואין ציבור נידחין בטומאת מת. והראב"ד סובר והאיש אשר היא טהור איצטריך לאשמועינן דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא דקפיד רחמנא בטמא על האכילה. כדאמרי' בבבלי פסחים דף צג ע"ב. ומ"ש רש"י שם בד"ה לדידי כו' דהא יכול לשלח קרבנותיו ע"כ. קשה הא טמא מת אינו משלח קרבנותיו וי"ל וע"ש בר"פ מי שהיה: