שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 7 · הלכה 2 · Segment 2

דהא פשיטא לון כו'. בבבלי גרסי' אמתני' על כזית מן המת מגלח כולו לא כ"ש לא נצרכה אלא למת שאין עליו כזית בשר ועדיין אני אומר על אבר ממנו מגלח על כולו לא כ"ש אלא כדאר"י בנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין ה"נ בנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין. ובחולין פ' גיד הנשה מפורש ר"י אמר למלתיה אקושיא קמייתא וקאמר הש"ס דבסתמא אין בו כזית בשר כל שלא נתקשרו אבריו בגידין(וכ"כ תו' חולין שם) ומיהו בירושלמי דנזיר משמע איפכא כיון דאין בו כזית בידוע שלא נתקשרו אבריו ע"ש. ותימא הא לפי המסקנא אמר ר' מנא שגם נפל שאין בו כזית פעמים שנתקשרו איבריו וכמ"ש בקונטרס. וכ"ת לדעת ר' מנא שיש נפל שלא נתקשרו איבריו ויש בו כזית ונפל שאין בו כזית ונתקשרו איבריו דאל"כ לשאול תנייתא וכ"ש קמייתא לאו מילתא היא ודאי אין דרך לשאול כן דהא לא ידע מה יתרץ ואפשר שלא יתורץ קושיתו אקמייתא לכך שאל לו כסדר. והא דקאמר בסמוך ואיבעי למשאל תרתיהון כו' דרך צחות קאמר אי מצא עצמו מחוייב בדבר לשאול תרי שאלות ה"ל למשאל תנייתא בקדמיתא. ועוד אף אם נאמר שאין הכרח בדבר גם הבבלי איכא לפרושי הכי ר' יוחנן לא אמר אלא על הראשונה בנפל שלא נתקשרו איבריו לא מהני כזית אבל כולו מטמא ה"נ סיפא איצטרך דמוקמי' רישא בנפל שלא נתקשרו איבריו אע"ג דאבר ממנו לא מטמא כולו מטמא ופירוש זה נראה בעיני ברור וצלול. מיהו הא ליכא לשנויי דגם בבבלי גרסי' כדאר"י בנפל שאין בו כזית ה"נ בנפל שלא נתקשרו אבריו דא"כ קשיא סוגיא דחולין פ' ג"ה דר"י אמר אקמייתא בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין והתם אי אפשר להגיה. אך קשה מאי פריך השתא אבר ממנו מטמא כולו לא כ"ש. הא אי לא תני כולו ה"א נפל אינו מטמא כלל ואפי' כולו והא דתני כזית ואבר איצטרך לאשמועינן כזית אע"פ שאינו אבר ואבר אע"פ שאין בו כזית מטמאין להא מדתנן אמו יושבת עליו ימי טוהר שמעינן דהוה ולד וכדאר"י בסמוך. ובבבלי בסוגיין משני עוד רבא אמר לא נצרכא אלא לרוב בנינו ולרוב מנינו שאין בהן רובע עצמות. והרמב"ם כ' ריש פ"ז מה"נ על אלו הטומאות הנזיר מגלח עליהן על הנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין ועל רוב מנין העצמות אע"פ שאין בהן רובע ועל רוב מנין כו'. וכ' הלח"מ על הנפל ואפי' לא נתקשרו אבריו כי' כר"י דמוקי מתניתין הכי ואע"ג דרבא אוקמוה ברוב בנין ורוב מנין ופסקה רבינו בסמוך סובר רבינו לענין דינא לא פליגי ע"כ וקשה מנ"ל להרמב"ם דלא פליגי דממתני' ליכא למשמע אלא חדא מינייהו ועוד לישנא דרבא דאמר לא נצרכא כו' משמע דמתני' לא אתיא לאשמעינן אלא הא דידיה ולא דר' יוחנן ונראה דסובר הרמב"ם ר"י לא אמר שמעתתיה אמתני' דהכא אלא אמתניתין דאהלות כדמוכח בש"ס כמ"ש תוס' בסוגיין. וקשיא ליה למה לא קאמר תי' אמתני' דנזיר אלא ודאי מתני' דהכא מסתבר לאוקמי כדרבא דאתי לרבויי רוב בנין כו' אבל מתני' דאהלות ליכא לאוקמי בהכי שהרי מפורש שם ועל רוב בניינו כו' (וכ"כ תו' בסוגיין) לכך מוכרח ר"י לאוקמי מתני' דאהלות דאתי לרבויי נפל שלא נתקשרו אבריו. ומעתה א"צ למ"ש תו' לר"י תני ושייר במתני' רוב בנינו ורוב מניינו אי ס"ל דנזיר מגלח עליו ע"כ דאף ר"י מודה לרבא לכך אמר שמעתתיה אההיא דאהלות. וכ"ת א"כ צ"ל דתנא ושייר נפל לכ"ע וי"ל השתא דשמעינן דנפל וולד הוא ודאי דנכלל בכלל מת דתנן במתני'. אך דברי הרמב"ם והתו' תמוהין לי דאינהו קאמרי רוב בנין או רוב מניין מטמאים באהל אע"פ שאין בהן רובע. ואלו פ"ב דאהלות תנן ורוב בנינו ורוב מנינו של מת מטמאין אע"פ שאין בהן רובע. ופי' הרמב"ם בעינן שיהו שניהם יחד רוב בנין ורוב מנין. וכן מוכח מרישא דתנן רובע עצמות מרוב בנין א' מרוב מנין. ש"מ בעינן שיהא בו רובע וגם רוב מנין או רוב בנין. וראיתי שכבר הרגיש בקושיא זו הרב בכ"מ פ"ב מהט"מ ותירץ שמצא גירסא אחרת בפי' המשנה פ"ב דאהלות ע"ש. וכ"נ עיקר שגם במשנתינו מפורש בפי' הרמב"ם כל שיש בו רובע אע"פ שאין לו רוב מנין ולא רוב בנין מטמא באהל.. וכ"פ הר"ש באהלות. ורוב בנין או רוב מנין דתנן היינו שיהא בו יותר מעצה אחד וכ"פ הרמב"ם פ"ק דעדיות. ומ"ש הכ"מ שם קשיא להרמב"ם הא דאמרינן בסוגיין אר"י יכולני לעשות דברי ב"ש וב"ה כאחד כו' ע"ש. ומפי' פ"ח דעדיות מבואר דליתא לדרבי יהושע ומשנים ושלשה דאמר ב"ש היינו משנים ושלשה בני אדם ובה"א מן גוית אדם אחד ומשני עצמות ושמאי אמר אפילו מעצם אחד. וא"ת תיקשי קושית הכ"מ הלכה ח' דפסק שדרה או גולגולת ובגמרא היא בעיא דנא איפשיטא. ומ"ש הרי"ק כיון דשמאי אמר בהדיא או שדרה או גולגולת לא שבקינן מאי דאשכחן בהדיא כו' ע"ש. דברי תימא הם הא הש"ס לא רצה לסמוך אסברא זו איך נאמר דהרמב"ם סמך עלה ועוד הא לא אמרה שמאי בהדיא אלא ר"י רצה לפרש כך וליתא לפירושו. ול"נ דטעמו דהרמב"ם מדגרסי' דף נ"ב ע"ב בעי רמי ב"ח רוב עצמות מן שדרה וגולגולת מאי כו' משמע דסובר ודאי דשדרה וגלגולת חמירי אלא מיבעי ליה לענין רובע ע"ש. א"כ אין לנו להרחיק פלוגתייהו ולומר דאף בשדרה וגלגולת בעי ב"ה שתי עצמות. ויותר נ"ל דדייק ליה מהא דאמר שמואל אפלוגתייהו דב"ש וב"ה פ"ב כמה חסרון בשדרה וכן לטרפה ולא קאי אלא אשדרה ש"מ דאף בטומאה שדרה או גולגולת מטמאין באהל. וכ"כ רש"י חולין דף נ"ז ע"ב. ודלא כמ"ש תו' בכורות ופ"ק דעירובין. כ' הר"ש פ"ב דאהלות ותימא למה לא משני כגון מת שנשרף ושלדו קיימת דאמרי' פ' המפלת דכזית ממנו לא מטמא כו' ע"ש. ונ"ל ודאי לפמ"ש תו' נדה שם דטומאה זו אינה אלא מדרבנן אין מקוה לקושיא זו. אלא גם לפי סברתו דרבי יוחנן דייק מר"א לרבנן איכא לתרוצי דהש"ס בעי לאוקמי משנתינו דנזיר אף כר"א ולדידיה רובע מאפר שרופין מטמא כדתנן פ"ב דאהלות. וממתנ' דסוף פרקין משמע דרישא כר"א. ועוד היא גופא מנ"ל דרבנן מטמאין בשלם אע"פ שאין בו רובע דלמא רובע מיהא בעינן. וע"ק לפי' זה צ"ל הא דא"ר יצחק שאם אין שלדו קיימת פתחים קטנים נמי טמאים כר"א ס"ל דאל"כ אין כאן שום טומאה בהוצאת אבר אחד כמ"ש מהרש"א ותימא הוא כיון דרבי יוחנן כרבנן ס"ל למה דחק למידק לאידך גיסא ומוקי לדר' יצחק כר"א וצ"ע. ועיין סנהדרין דף נב ע"א בתוס':

ועוד מן הדא כו'. וא"ת מאי ראיה איכא מהא דר"י וי"ל דדייק דלא מוקי ר"י למשנתינו בנפל שלא נתקשרו איבריו דא"כ איך ס"ד לומר שאין נפלים דבר תורה אלא ודאי מתני' איכא לאוקמי ברוב בנין או ברוב מנין וכדרבא כמ"ש בסמוך. אך קשה מאי מספקא לי' לר"י הא כתיב במת בנפש האדם ודרשי' איזהו מת שהוא בנפש של אדם הוי אומר זה עובר שבמעי אשה. ורבי ישמעאל דמטהר היינו משום דהוי מכוסה וכתיב כל אשר יגע על פני השדה אבל מגולה ליכא למ"ד דטהור כמפורש פ' בהמה המקשה. ועוד הא תניא בת"כ (ומביאה הרי"ף והרא"ש) לבנו ולבתו יכול אף בנפלים ת"ל לאביו ולאמו מה אביו ואמו בני קיימין אף כל כו'. ש"מ דנפלים מטמאין מיהו הא איכא לתרוצי דקמ"ל קרא בנפלים ליכא מצוה לעסוק בהן משא"כ בבני קיימין ודוחק: