שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 9 · הלכה 4 · Segment 4

אונסו ממש. ותו' כ' אונסו כמו מאכל ומשתה והנך ז' דאמרי' שמרגילין זיבות טמא משנזקק לטומאה וכ' התי"ט והרמב"ם פי' אונס כגון שיוכה על גביו או יפחד ע"כ ונראה שחוזר ג"כ על אחד משבעה כו' ע"ש. ומסוגיין משמע דאונסו דמתני' לא קאי אהנך שבע דהא כבר אמר אין בודקין אותו והיינו הנך שבע אלא אתי לאשמועינן דאפי' אונס ממש טמא וזה ברור:

ספק זוב ספק קרי זוב. כ' בא"מ הא דגרסי' בבבלי בסוגיין אלא אר"א בר אהבה לומר שאין תולין בה. ר"ל הא דתנן ספיקו וש"ז חדא הוא ספיקו של ש"ז והא דפריך הש"ס ש"ז טמא למאי היינו לרבא ע"ש. ותימא הא מפורש כאן דתרי מילי נינהו דקאמר ספיקו היינו ספק זוב ספק קרי ואפ"ה קשיא ליה ש"ז טמא למאי ומשני לה שאין תולין בה מע"ל וא"ל דה"ק אלא שאין תולין ר"ל דהדר ביה ממאי דמוקי למתני' ספק זוב ספק קרי אלא פי' דמתני' ספק של ש"ז קאמר ולומר שאין תולין בה מע"ל דא"כ קשה למה הדר ביה הא מצינו לפרש מתני' ספיקו היינו ספק של ש"ז אלא דקשה לפ' כן מתני' דא"כ מאי ושכבת זרעו דתני כמ"ש התי"ט. ויותר קשה להבבלי מאי פריך ש"ז טמא למאי הא אף לרבא איכא לשנויי ספק של ש"ז. גם הר"ש כ' פ"ב דזבי' משנה ב' וצריך לפרש ספיקו אם בא הזוב קודם הקרי או לאחר הקרי וש"ז מפרש בנזיר לטמא במשא ור"א בר אהבה מפרש לומר שאין תולין בה ע"כ. הרי דסובר אף לראב"א תרי מילי נינהו ולא פליגי רבא וראב"א אלא בפי' ש"ז ולא בפי' דספיקא. ונראה רבא מפרש ספיקו היינו שראה זוב תוך מע"ל אחר הקרי והיינו דקאמר א"ו חזא ספק מחמת ש"ז ספק מחמת ראייה (ולפי' תו' קשה לשון מחמת דאמר רבא) וש"ז היינו לטמא במשא וראב"א סובר ספיקו ספק זוב ספק קרי והיינו לטמא במשא א"נ לענין זה שסותר ז' וכמ"ש תו' לרבא וש"ז לומר שאין תולין בה. ונראה דמפרש ספיקו כפי' תו' ולכך פליג אדרבא דלא ניחא ליה לאוקמי מתני' כיחידאה דסובר קרי מטמא במשא משנזקק כל ז':