שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 4 · הלכה 5 · Segment 2

דברי הכל היא. כ' הרמב"ם פ"ח מה' נזיר משיזרק עליו א' מן הדמים הותר לשתות ביין. והיינו כר"ש. וכ' הכ"מ טעמו דסמיך אסתם מתני' דהכא דאתיא כר"ש ע"ש. ולפום סוגיין ליתא דהא ר"י מוקי למתני' כד"ה. אך מדמסיק הבבלי מתני' דלא כר"א ליתא לדר' יוחנן. ואף ר' חזקיה מייתי סייעתא לרבי לעזר. גם דברי ר"י בעצמם תמוהים וכי זו עשה הא אינה אלא ביאור המצוה כל זמן שלא נקרבו כולם עדיין הוא נזיר וצ"ע:

רש"א אפי' אחר מעשה יחידי. וקשה מנ"ל לר"ש הא. גם פשטי' דקרא כרבנן משמע דהא אחר כל המעשים כתיב ואחר ישתה הנזיר יין. ובבבלי סוף פ"ו מצריך הש"ס לרבנן גז"ש דפרש ואחר היינו לאחר כל המעשים וקשה קרא ל"ל וא"ל מדכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ודרש ר"ש מדלא כתיב על זבח שלמיו ללמד אפילו גילח עיל שלמי נדבה יצא כמפורש בבלי ספ"ו שמעינן מינה דאין הקרבנות מעכבים דמכאן ליכא למילף התרה לשתיית היין דעדיין איכא למימר דאסור בשתיי' עד לאחר כל המעשים. ואפשר לומר כיון דכתיב זאת תורת הנזיר דדרשי' מיניה שאין תנופה מעכבת אע"ג דתנופה כתיב קודם ואחר ישתה אלא ש"מ ואחר היינו אחר מעשה יחידי ועדיין הדבר צ"ע:

מתני' מסייעא לר"ל כו'. וקשה מאי סייעתא הא רבנן מודו דאינו יכול להפר בתגלחת טהרה וי"ל דלישנא דמתני' קשיא ליה דקאמר בטומאה הוא דיכול לומר אי אפשי באשה מנוול' משמע בתגלחת טהרה אינה מנוולת דמותרת ביין הא ודאי כר"ש אתיא. ורבי יוסי בר' בון דייק הכי הא ע"כ לומר דרבי לית ליה הך סברא דניתק מלא תעשה לעשיה דא"כ מאי מהני אמירתו אי אפשי באשה מגולחת וכיון דלית ליה הך סברא א"כ הל"ל אי אפשי באשה מנוולת ומגולחת:

אינה נמסרת לגבוה אלא בשחיטה. וקשה ל"ל הך טעמא לימא בשלמא לאחר שחיטה איכא הפסד קדשים אבל מחיים איכא תקנתא ברעיי' וכה"ג משני הש"ס זבחים פ' התערובות דף עו: