שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 7 · הלכה 4 · Segment 3

אמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת חייב. כ' הר"ש כלומר חייב אדם הנוגע בו אבל כלים הנוגעים במת פטור אדם הנוגע בהן ופליג אר' יוחנן דפוטר בכל שני. אמרה ואמר טעמא. ר' אילא אמר דבר זה והוא עצמו פי' הטעם דכתיב ואיש אשר יטמא כו' דוקא באיש הנוגע במת חייב הכתוב מדבר בו ואע"ג דפשטי' בחיובא דראשון איירי מיתורא דאיש דריש הכי. ופריך כלים ואדם וכלים ליחייב המכניס כלים שניים למקדש דהא מטומאת איש קאתיין ומשני כיון דאותו איש מכלים קאתיא לא מיחייב. ומסיק ר' זריקא דיש תנאים בעלמא חלוקים על ר' אילא כדמפרש כלי שכולו מן דבר המקבל טומאה אם נגע בו מתחייב ומי הוא חייב לא אדם הנוגע בו בתמיה אלמא פליג על ר' אילא ומשני לעולם לא פליג וחייב דקתני היינו אדם הזורקו למקדש ופריך אם כשנזרקו וכי על זה שנינו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל בגדיו בארבעים אלא ודאי הנוגע איירי והדר מסיק מתניתא מסייעא לתנייא קדמייא דהיינו ר' יוחנן משום ר' ינאי ור' יוחנן גופיה דוחה סייעתא זו ע"כ. וקשה מנ"ל שר' אילא מחייב הנוגע באדם שנגע במת דלמא לא מחייב אלא הראשון ולא פליג אר' יוחנן לפי פירושי לעיל. ואי משום דקשיא ליה א"כ צ"ל לר' אילא כלים שנגעו במת אינו חייב עליהם י"ל לא אתי למעט כלים עצמם אלא שני שנגע בראשון אפי' אדם באדם ותדע דהא קאמר הש"ס ר' אילא כדר' אבין והא ר' אבין לא קאמר אלא הראשון בלבד. ועוד היא גופא קשיא מנ"ל למעט מקרא כלים באדם דטמאים טומאת ז' דלמא לא אתי קרא למעוטי אלא כלים בכלים שאינן טמאין אלא טומאת ערב אבל אדם באדם אע"פ שאינו טמא אלא טומאת ערב חייב אבל כלים שיש בהן טומאת ז' פשיטא דחייב מק"ו דאדם באדם וע"ק דוחק לומר דראב"י אייתי ראיה לר' יוחנן ואיהו גופיה דחיה לה. והכ"מ בסוף דבריו (שכתבתי בסמוך) כ' ואע"ג דאמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת חייב כלומר אבל הנוגע במי שנגע במת פטור כבר הביאו ברייתא החולקת עליו וכיון דת"כ דר' יוחנן הכי נקטינן. וברייתא דת"כ דר"י ה"פ ראשון דהיינו הנוגע במת שהנזיר אם נגע במת מגלח עליו חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו ראשון ונכנם למקדש חייב שני דהיינו הנוגע במי שנגע במת שאם הנזיר נגע בנוגע במת אינו מגלח עליו אין חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו שני שנכנס למקדש פטור ע"כ. ותימא למה נד מפירוש הר"ש בדברי ר' אילא הרי כל הסוגיא מפרש כן דקאי אנוגע בראשון או בשני וע"ק מאי קאמר כיון דת"כ דר"י הכי נקטינן. הא ר' יוחנן דחי סייעא זו וע"ק לפירושו דת"כ אדר"י קאי ותיובתא אדר' אילא. אין מקום לראיה זו דמנ"ל דקאי אמי שנגע בראשון שדבר זה חסר מן הספר הא פשטא דברייתא סיוע לר' אילא דאמר שאין חיוב אלא על הראשון. גם אין הבנה לדחיית ר' יוחנן. והר"ש שכ' שברייתא סיוע לר' יוחנן היינו לפירושו דר' יוחנן לא חייב אלא על הראשון אבל פי' הכ"מ קשה סוף דבר כל דבריו אלו תמוהים. וז"ל הרמב"ם איזהו טמא שחייב כרת על המקדש כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה או שיגע באדם או בכלים שנטמאו באותן הטומאות שהנזיר מגלח עליהם שהרי הוא שני לראשון שנגע במת או שנטמא בשאר אבות הטומאות. כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפי' אחר שטבל עד שיעריב שמשו אבל המתטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אע"פ שהוא טמא טומאת שבעה ה"ז פטו' על ביאת מקדש ע"כ. נראה שמפרש הירוש' כמ"ש בקונט' ופסק כר' יוחנן דאמר דאינו חייב אלא על שני שנגע בראשון בין אדם בין כלים וטעמו דר' יוחנן דאף שני טמא מיקרי בתורה דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. אע"ג דבגמרין מרי' טעמו דר"י מדכתיב ואיש וכו' כל הטעון חיטוי וכו' היינו למאי דס"ד דר"י לא קאמר אלא אאדם הנוגע בכלים וכמ"ש בקונט' ולמסקנא הך טעמא איפריך לה דא"כ איכא שלישי ור' אבין ור' אילא ברייתא דר' זריקא קשיא להו. וברייתא דמייתי לסיוע דר' אילא כבר שני לה ר' יוחנן. ולא שבקינן לדר' יוחנן ור' ינאי למיעבד כר' אבין ור' אילא. ומ"ש הראב"ד בהשגות שם או ליגע באדם כו' שיבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח על מגע כלים שנגעו במת וכן אינו חייב על מגען על ביאת המקדש ע"כ. ודאי לפום סוגיין אין זו השגה כלל דחלוק טומאת נזיר מביאת אמקדש לענין זה והא דתני כל טומא' כו' כבר פירשה ר"י דוקא לטומאות הפורשות מן המת אין חילוק ביניהן. אלא דקשיא ליה למה לא הקשה כן על אדם הנוגע באדם שנגע במת דהא ודאי אין הנזיר מגלח עליו שהרי אינו טמא טומאת שבעה וקרא כתיב וטהרו ביום השביעי וגו'. ואפשר שסובר שיש לפרש או שיגע באדם בחיבורן ודוחק:

א"ל אי בשזרקו כו'. כ' הרמב"ם פ"ג מה' ביאת המקדש המכניס שרץ וכיוצא בו במקדש אף שהכניס אדם טמא למקדש ה"ז חייב כרת שהרי טימא מקדש ה' אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפי' היו כלים שנגעו במת פטור מכרת אבל חייב מלקות שנא' ואם לא יכבס. מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים. וכ' הראב"ד ומאחר שעל כיבוס בגדים אין בו כרת המכניס כלי טמא למקדש למה ענוש כרת לכן אני אומר הא דאמר שמואל המכניס שרץ טמא למקדש חייב מלקות. כתב הכ"מ יש לתמוה הא דברי רבינו הן דברי ת"כ ורבינו מפרש הא דשמואל במכניס אדם טמא שרץ ע"ש. ואני תמה על תמיהתו הרי כוונת הראב"ד מבואר שאין כוונתו להשיג בזה אלא דקשיא ליה דשמואל דקאמר סתם המכניס טמא שרץ למקדש חייב משמע אפילו כלי אמאי כי היכי דאינו חייב כרת על כיבוס בגדים אף המכניס כלי טמא אין לחייבו כרת לכך קאמר שמואל חייב מלקות קאמר ולפ"ז מ"ש הרמב"ם או שהכניס אדם טמא למקדש חייב כרת. אינו מחוור דמשמואל אין ראיה דחייב מלקות קאמר והיינו שכתב בסוף דבריו וצריך לדקדק אחריו. והרמב"ם סובר דיש לחלק בין הטומאה עצמה בין טומאת בגדים. ומ"ש אבל הזורק כו' אפילו היו כלים שנגעו במת פטור מכרת. דייק כן מסוגיין דמאי פריך רבי זריקא גם התרצן למה ליה לדחוקי לוקמי הך ברייתא בכלים שנגעו במת אלא ודאי דאין חילוק וזה מסכים לפירוש בתרא בקונטרס. עוד כ' הרמב"ם שם יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה אבל בגד שהוא ראשון אם הכניסו למקדש אינו לוקה כתב הראב"ד והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב סוף דבר צריך לדקדק אחריו. וכ' הכ"מ אינו יודע מה דקדוק שייך בזה כו' ע"ש ועמ"ש בסמוך ואין ספק שכוונת הראב"ד למ"ש המ"ל מצינו אוכל נבלה שהבגדים ראשון וחייב עליהם ע"ש. ונראה ראיי' הרמב"ם מהא דאמרי' בבבלי עירובין דף ק"ד לא דכ"ע פטו' כו' וזו היא גי' הר"ח וקשיא ליה קושי' תוס' בד"ה לא כו' מ"ט דמ"ד בהמיינו הא בהמיינו איכא איסו' דאוריי' ע"ש א"ו בגד שהוא ראשון אין בו איסור דאורייתא ומבגדים שהטמא לבוש אין ראיה דכגופו חשבינן להו:

הדרן עלך פרק כהן גדול