שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 6 · הלכה 5 · Segment 5

אלא כדי ליתן סימן לנאקו. כ' הבה"ז בסוף ספרו שהרב מהרי"ב תמה על הרמב"ם שכתב טעם דתגלחת מצורע דחי נזיר משום דימי חלוטו אינן עולין לו ואזדא ליה מצוות עשה דקדש יהיה שהרי או נתבטלה קדושתו. וקשיא תינח ימי חלוטו אבל סימן לנתק אינו אלא בימי הסגרו ועולין כדתנן לקמן במתני' ותירץ דגילוח סימן הנתק בנזיר אינו מעיקרו אלא משייר כדי לכוף ראשו לעיקרו נמצא שאין כאן איסורא ע"ש. וקשה הרימפורש כאן דאיכא איסורא שהרי אני לא סוף דבר כו' ש"מ דתרווייהו בחד גוונא איירי ועוד מי לא עסקינן ששערות ראשו אינו אלא כדי לכוף ראשן לעיקרן וסתמא אמרינן ואפי' היה נזיר מגלח לכך נראה כמ"ש המ"ל ריש פ"ח מהטמ"צ מקרא דדרשינן דדחי דכתיב והתגלח ודרשו בת"כ אפי' נזיר מגלח. וסד"א דוקא לידע סימן הנתק אבל גילוח דטהרה לא דחי לכך איצטרך הדמב"ם לטעמא דידיה. ומ"ש המ"ל שם לטעמא דהראב"ד דעשה ולא אעשה דנזיר קילי דאיתנהו בשאלה לכן נדחין א"כ ל"ל קרא לתגלחת סימן הנתק ע"שדדחק הרבה. ול"נ דודאי קרא דוהתגלח איצטריך לדרשא טובא כמפורש בת"כ ומביאו הכ"מ שם והך דרשא לדחות איסורא דנזיר אינו אלא אסמכתא בעלמא א"נ לפמ"ש הרב במ"ל פ"ב מה' נזירות הלכה יג שהבן אינו יכול לשאול על נזרו שהדירו אביו אפי' כשנעשה גדול ע"ש ע"כ איצטריך קרא לכה"ג דליתא בשאלה. הדא היא דתנינן היו מהלכין כו'. וקשה ה"ל לאתויי רישא דמתני' דתנן כה"ג ונזיר אין מטמאין לקרוביהן אבל מטמאין למת מצוה: